גיל 13. מה בדיוק עשיתי בגיל הזה? לא הרבה. לפחות לא במובן הסיפרותי של המילה. קראתי ספרים, סיימתי לקרוא אותם, ועברתי לספר הבא. זהו, בערך. אפילו ל'סימניה' עדיין לא נירשמתי בגיל הזה, כך שגם לא כתבתי ביקורות על הספרים שאני קורא. כן כתבתי מדי פעם להנאתי כל מיני סיפורים קצרים (בעיקר במיסגרת משחקי כתיבה) וגם שירים (בעיקר שירים שרוטים עם חרוזים מפגרים, רק לאחרונה התחלתי לכתוב שירים רציניים יותר).

בכל מק

אם כוונתה של גרינווד היתה לכתוב ספר סנסציוני, כוונתה צלחה. האשפה האמריקאית הכפרית הלבנה הובאה בספר במלוא כיעורה. לא שמעמד הביניים הוצג טוב יותר.
הרומן הרב קולי והמבלבל הזה מביא לפנינו את אמריקה של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. אנו פוגשים את וייבי בת השמונה, בתם של יצרן המת' קריסטל ליאם והאם הנרקומנית ואל. האב היה יפיוף בלונדיני, המקיף עצמו בנשים כנועות. גם דונל התינוק נולד לא מזמן, אבל אות

#
רוב הספרים הנכתבים עוסקים באהבה. זה רגש מורכב, שמספר הווריאציות שלו נראה אין סופי. אנשים אינם שבעים מלקרוא על אהבה, מלראות סרטים על אהבה וגם לדבר על אהבה. ומה שמבדיל בין ספר (על אהבה) לספר (על אהבה) הוא מידת הכישרון של הסופר ויכולתו לשכנע את הקוראים, שמצידם מצליחים (או שלא) להתחבר לסיפור ולחיות לרגע את חיי האהבה של אחרים.

גם הספר הזה עוסק באהבה. החיבור מוזר, נראה לנו היום בלתי אפשרי ומתועב,

#
לציפיות יש תפקיד נכבד בהנאה מקריאה. ציפייה גבוהה מורידה מההנאה (כי אי אפשר לעמוד בה) ציפייה נמוכה מעלה אותה. יש עוד כמה מדדים כמו סופר אהוב שסולחים לו, סופר אהוב שכועסים על ספר שלא עמד בסטנדרט, מחוייבות לסופר שכתב בעבר ספר אהוב... אבל הציפיות מנבאות יותר מהמדדים האחרים את ההתייחסות לספר.
לקחתי את הספר הזה עם ציפיות נמוכות מאד. "חצות בחנות הספרים"? איזה חנות ספרים פתוחה עד חצות? (מסתבר שלפחות

ספר מיוחד, מרתק, ייחודי וחשוב שנכתב על ידי אוטיסט בתפקוד נמוך.

לא מובן מאליו שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה - ילד אוטיסט בן 13 יכתוב ספר, ויגולל בפנינו את עולמו שלו, ושל חבריו המוגדרים על הספקטרום האוטיסטי.

נאוקי היגשידה נולד ב1992 עם אוטיזם חמור, עד כדי כך שלא היה מסוגל לתקשר מילולית. את המילים הוא למד בעזרת לוח תקשורת.

בעמוד 16 נאוקי כותב: "ברור שאי אפשר לשפוט אנשים על פי המראה החיצוני שלהם. אב

ספרות דרום אפריקנית מעניינת. מקום אחר, אנשים אחרים, תרבות אחרת, כל כך שונה משלנו, כך שגם אם האייכות הספרותית לא תמיד בשיאה עדיין רמת העניין והסקרנות גבוהה. סופרים דרום אפריקניים מצויינים הם קוטזי, אנדרה ברינק, דלין מתיה וגם דיימון גלגוט ששניים מספריו תורגמו לעברית.
הסיפור מתרחש בדרום אפריקה שרק יצאה משלטון האפרטהייד. שלטון זה בנה ערים שלמות שנקראו הומלנד על מנת לאכלס בהם את כל האוכלוסיה השחורה וב

בטח בארץ אחרת, במקןם שמכירים את הספרים מכאן רק אחרי שתורגמו, כשמגיע ספר של סופר ישראלי פחות מוכר, אחרי שמסיימים לקרוא אותו עוצרים רגע, נאנחים ואז אומרים "טוב, גרוסמן זה לא".

דיימון גלגוט הוא דרום אפריקאי. ככזה מובטח לו שמתישהו, במהלך הקריאה, במעבר על ביקורות שנכתבו עליו, בסתם שיחה על הספר, מתישהו יעלה השם של קוטזי. אז נכון, קוטזי זה לא, אבל זה לא בהכרח רע, הרי יש גם מטלון וקשוע ורביניאן ובטח עו

העלילה שעומדת מאחורי "אמא במשרה מלאה" היא תמצית סיפורן של מליוני נשים בעולם המערבי: רווקות תוססת השלובה בקריירה משגשגת, אחר כך נישואין, ואז הריון ולידה ומעבר חד לאמהות במשרה מלאה. זהו סיפורה של ג'וליה איינשטיין, אקס יחצנית סלבריטאים ואמא ללואי בן השלוש בהווה. ג'וליה דווקא שמחה להיות עקרת בית ואין לה כמעט געגועים לעולם העבודה שעזבה מאחור. נכון, לואי היה תובעני ותלותי, כולו אגו ואיד, אבל עדיין, יחסי

מכירים את התחושה שאתם נשאבים לעלילה (בין אם זה ספר או סדרה), מתמידים פרק אחר פרק, לא רוצים לפספס, ואז באה "הקלות הבלתי נסבלת של הסיום" ומשהו בהנאה קצת משתבש ומשאיר אתכם מבולבלים ואפילו קצת מאוכזבים. אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה.

עלילת הספר היא מיוחדת וסוחפת ונוגעת בסוגיה שהיא בבחינת טאבו בחברה – יחסים בהסכמה. קיימים חוקים וכללים ברורים, השונים ממדינה למדינה, בכל הקשור לגיל ההסכמה, שאינו בהכרח ג