זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים ש<mark>דיימון גלגוט</mark> כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה ש

ספרות דרום אפריקנית מעניינת. מקום אחר, אנשים אחרים, תרבות אחרת, כל כך שונה משלנו, כך שגם אם האייכות הספרותית לא תמיד בשיאה עדיין רמת העניין והסקרנות גבוהה. סופרים דרום אפריקניים מצויינים הם קוטזי, אנדרה ברינק, דלין מתיה וגם <mark>דיימון גלגוט</mark> ששניים מספריו תורגמו לעברית.
הסיפור מתרחש בדרום אפריקה שרק יצאה משלטון האפרטהייד. שלטון זה בנה ערים שלמות שנקראו הומלנד על מנת לאכלס בהם את כל האוכלוסיה השחורה וב

בטח בארץ אחרת, במקןם שמכירים את הספרים מכאן רק אחרי שתורגמו, כשמגיע ספר של סופר ישראלי פחות מוכר, אחרי שמסיימים לקרוא אותו עוצרים רגע, נאנחים ואז אומרים "טוב, גרוסמן זה לא".

<mark>דיימון גלגוט</mark> הוא דרום אפריקאי. ככזה מובטח לו שמתישהו, במהלך הקריאה, במעבר על ביקורות שנכתבו עליו, בסתם שיחה על הספר, מתישהו יעלה השם של קוטזי. אז נכון, קוטזי זה לא, אבל זה לא בהכרח רע, הרי יש גם מטלון וקשוע ורביניאן ובטח עו

אהבתי מאד גם את הספר הקודם של גאלגוט, "הרופא הטוב", אבל את זה אהבתי יותר. 

לגיבור של <mark>דיימון</mark> גאלגוט אין בית. אולי גם ל<mark>דיימון</mark> גאלגוט אין, לא יודעת, אבל ברור שהוא יודע איך זה מרגיש. קירות אולי יש לו, גם חברים, אבל הרגשת שייכות זרה לו. כאילו להיות אאוטסיידר הוא מרכיב חיוני בזהות העצמית שלו ואסור לפגוע בזה. איך חיים עם זה, עם מחיצה שבנית לעצמך, עמדה של מתבונן שמבין היטב את מה שהוא רואה, ושלא מאפשרת

#
הוא מתאר את המשפחה הזו מדרום אפריקה בדילוגים, אחת ל 10 שנים בערך. משפחה לא נעימה בעליל, שעיקר הרגש העולה ממנה הוא ניכור והסתגרות. זה מתחיל ביום מותה של האם ממחלה. הבת הצעירה מוחזרת הביתה מהפנימייה בה שהתה לרגל המצב. אחות בוגרת ממנה משוטטת בבית ומחפשת ריגושים. האח הבכור הוא חיל בשירות חובה. האב נוכח-נעדר בסביבה. הזמן הוא מעט אחרי שמשטר האפרטהייד הוחלף. עדיין מתקיימים חוקים שחוקקו בתקופה ההיא. ה

שלוש פעמים התחלתי לקרוא את הספר ונטשתי אותו עוד לפני ההלוויה הראשונה (יש בו 4 הלוויות).
למרות שההבטחה הכי גדולה היו המחמאות על הכריכה והעובדה שהוא זכה בפרס בוקר.

מאז שעברתי לקרוא ספרים דיגיטליים בימות החול ואני נזקקת למודפסים רק בשבתות ובחגים, החלטתי לתת לכל הספרים הנטושים הזדמנות נוספת לפני שאחליט מי לשמירה ומי למסירה. ויש לי לא מעט נטושים.

הכתיבה מצאה חן בעיני מן ההתחלה, אין להכחיש, אבל הסיפו

הרבה מן הכותרים זוכי פרס "בוקר" קראתי בחיי, אבל האחרון– "ההבטחה" נראה בין היותר משובחים. כנראה שזו אשליה, אני בטוחה שזו אשליה. כי יש מן נטייה לחוות את האחרון כטוב יותר, אולי בגלל שהוא מותיר את טביעותיו עלינו, אבל נניח לזה. בלי או עם קשר "ההבטחה" היא יצירה משובחת. לעילא ולעילא. נקודה. וואו. הרבה זמן , אבל ממש הרבה זמן לא חוויתי אינטנסיביות כזו של כתיבה איכותית ויכולות פנומנליות לאתגר בכל משפט שנכתב

גאלגוט כותב היטב על יחסים ומתחים בין אנשים ובמצבי קיצון שלהם. תמיד יש מסע ותנועה ברקע שנותנים עומק ועניין לסיפורים האנושיים.
הספר מורכב משלשה סיפורים שונים שמתרחשים בשלוש תקופות שונות בחייו של אותו אדם ששמו <mark>דיימון</mark>.
הסיפור הראשון הוא סיפור מסעו של <mark>דיימון</mark> למדינת לסוטו יחד עם חבר גרמני, סיפור מסע בתנאים קשים שמותח אל קצה הגבול את היחסים האישיים שבין <mark>דיימון</mark> לחברו למסע.
הסיפור השני הוא סיפור מסע בזי

זהו ספרו השלישי של <mark>גלגוט</mark> המתורגם לעברית. שני קודמיו היו בעלי אייכויות כתיבה וסיפור גבוהות, שפה קולחת ועלילה מדיטטיבית משהו. ספרו החדש מורכב בהרבה משני קודמיו, יותר אפור ועוסק הרבה במוות. האמת לא נושאים שאני אוהב לקרוא עליהם, אני בא להנות מקריאה ולא לעבור מדורי גיהנום של אחרים. למרות זאת הכתיבה המשובחת, סגנון הכתיבה המשתנה לפרקים והסיפור עצמו שמדגיש בין היתר את מורכבות היחסים בין לבנים לשחורים בדרו