ספר מרתק. חושף בכנות חודרת את סכנת שכרון הגבהים של בעלי הכח השיפוטי, שציפיות ההמון וכמיהתו לצדק ומוסר יוצרים סביבם הילה זוהרת. הם, בעלי הכח, מתפתים להאמין שאכן הם סוג של מלאכי עליון אך באמת הם בני אדם בהכחשה. והכחשה זו מונעת מהם תיקון, הודאה בחולשה או קורטוב של ענווה היכן שנדרש הדבר. הם מונעים משאיפת כבוד ומעמד וונתונים להשפעת אינטרסים, חדורים יצרים של תחרות, דימוי חברתי, מעמד וחתירה לעליה בדרגה. שיקולים של כבוד עצמי וכבוד המעמד מכריעים ערכים כמו יושרה, חמלה והגינות. במקביל יורת הילה זו מעמד מנשא ונותק שאינו מסוגל להכיל שיש עוד זוויות מבט עלי אדמו, והוא קצר רוח כלפי החיים עצמם. את המחיר משלמים פשוטי עם הנדונים על לא עוול בכפם (כמו ליהונארט מאוריציוס), וההמון שלא נדון ישירות אך גורלו וערכיו מוכתבים על ידי המורמים מעם הללו ומשפיע על חיי היומיום שלהם (כגון מאוריציוס הזקן, המורה ד"ר דארף, הגנרלית , גברת רי). בתווך מצויים אלה שהפנימו היטב את כללי המשחק ומנצלים אותם בקור רוח עד תום (וארמה).
(בפיסקה הבאה יש מעט פרטים מן העלילה אך במידה שלא תפגום, לדעתי, בקריאה ובמתח)
מראה כיצד תכונת השיפוטיות עלולה לנטרל כל יחס אנושי לאדם שלפניך, בין אם הוא נאשם ובין אם הוא בן ביתך או כל אחד אחר. הכל נשפט ומוערך בקטגוריות פסקניות של אשם/לא אשם. הדבר מתבטא בקיצוניות במחיקה המוחלטת שמוחק אנדרגאסט את אשתו הראשונה ובאופן שבו הוא מגדל ומחנך את בנו. גם המורה שאיתו התייעץ הבן , זוכה ל'שיפוט מהיר' על ידי הפעלת הקשרים הנכונים שיביאו לפיטוריו. הניגוד בין האולימפוס השיפוטי לבין החיים עצמם (שאותם כביכול הוא בא לשרת אך באמת תפיסתו העצמית היא בדיוק הפוכה) מגיע לשיאו בהתנגשות בין האב לבנו המתמרד ורק היא מחוללת זעזוע מסויים בעולם המוצק הזה.
על הפער בין עולמו של המשפטן לעולם האמיתי: "האם תופסים הם, האם מכירים את הרוח הזה בשבתם בתוך הקונכיה? האם ירעדו לרעיון הזה? זו השאלה. אמנם אם תקריב את הקונכיה אל אזנך, ידמה לך כי היא מכילה בתוכה את כל האוקיינו, אבל למעשה רק מחקה היא את נגינתו הנצחית, ואינה הומה אלא משום שנבובה היא"
אפשר לקרוא את הספר גם במשקפיים חינוכיות של מערכת יחסים בין אב לבנו ועל המקום שיש לתת לציות, חינוך, פתיחות, הקשבה ועוד. נושא זה מתבלט הן אצל אנדרגאסט והן אצל מאוריציוס האב. אילו רק זה היה שונה, הרבה מצוקות היו נמנעות.