#
קוראים לו בנג'מין והוא "ילד היד" של פילה. היא אישה שחורה שמנהלת ביד רמה חווה בעמק, כמו את משפחתה. מוחה מלא תכנונים, היא יודעת לדרבן את ילדיה ובעלה להישגים שמשפחת קומונאטי אמורה, לדעתה, להגיע אליהם. "ילד יד" הוא פראפרזה על "האכלת יד" שמתייחסת לגורים או גוזלים שנינטשו (או נגזלו מקינהם) ואדם מאכיל אותם בידו וגורם להם להרגיש שהוא ההורה שלהם. כי בנג'מין הופיע יום אחד על סף דלתה של פילה, בוכה בדמעות

סיפור יפה שמתרחש באפריקה בסוף המאה ה -19.
אנשים קשי יום שבגדול מתחלקים בספר לשניים : הלבנים שגרים ביער והשחורים שגרים בעמק. בכל מקרה כולם סובלים, כולם על סף רעב ללחם, כולם אומללים ולא יודעים מהיכן יביאו אוכל מחר.
מי שבעל כורחו מתערבב עם שתי הקבוצות האלה בלי לדעת באמת מה הוא מקומו זה ילד קטן, לבן.
מהרגע שהוא זוכר את עצמו הוא הילד של פילה - אימו השחורה והמסורה. הוא הגיע אליה בדרך מסתורית - פשוט

לקחתי את הספר מהספריה, היות והכרתי את דלין מתייה מספרים אחרים - הקפות ביער ויום הסנונית, גם הם על החיים בדרום אפריקה עם האפרטהייד, מנקודת מבט של תושבת לבנה. הספר היה ממורטט למדי, מאוחה בכמה מקומות ובאופן כללי נראה בלוי, וזה סימן טוב, כי הוא לא סתם חימם את המדף אלא נקרא.

ואכן לא התבדיתי, והספר טוב. רוב רובה של העלילה כתוב כבר בתקציר שעל הכריכה האחורית, ועל כן אין הרבה הפתעות, וגם אין טעם לחזור ע

אוי אוי אוי איזו אכזבה מרה אחרי "הקפות ביער".
קודם כל, הספר רצוף שגיאות בעברית. דרושה עריכה דחופה.

הספר מתחיל לא רע, ומצליח לעניין אותנו בסיפור עצוב (גם אם יש נחמה בסופו, הדרך אליה רצופה מכשולים). לקראת האמצע משתנה פתאום הקצב - ביעף חולפות להן שנים, הדמויות מאבדות כל פוטנציאל לעומק אם היה כזה, והספר פשוט מתרסק. חבל.

אולי הבעיה טמונה בתרגום, אולי לא, אני לא יודעת.
אבל אם יש לכם משהו יותר טו

יש משהו מייחד את הסופרים הדרום אפריקאים (אלה שאני מכירה, ברינק ומתייה), וזה עוצמת המפגש של האדם הלבן עם הטבע הפראי של אפריקה. בספר הזה, ליער וחיותיו לים ולהרים תפקיד מתחרה בחשיבותו לאדם. הפראות והראשוניות באה לידי ביטוי גם בעיצוב הדמויות האנושיות. ואם האסוציאציה, "אמא טבע" עולה בעת הקריאה בספר, זה לא מקרי, שלוש אמהות, פילה, האם האפריקאית החמה, העוטפת הנלחמת על חיי ילדיה, האם הפילה,(נקבת הפיל), הנו