“הראשון היה נחמד, אפילו מאוד, אמנם לא הצדיק את ההתלהבות אבל בהחלט כיפי. קצת ילדותי מדי אם תשאלו אותי, אבל נחמד. אחריו קפצתי ישר לספר הזה (כי פשוט לא הצלחתי להבין את הסדר) ובאמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה מהספר. נחמד מינוס. לא יודעת למה כל כך התלהבו עליו! לצערי עצרתי באמצע והחזרתי, כי מה זה לעומת להתחיל את סדרת "ילדי המנורה" בפעם הראשונה?”

“בעולם הספרים, שיגעון ספרים- או פרנויית ספריים- שווה להתקף לב. זה מה שקרה לי בסוף הספר, כשקלטתי שאין עוד דפים ושלא קניתי את ספרי ההמשך כולם (החלטה גרועה). באותו רגע כל מה שהצלחתי לעשות היה לתקוף את כל מי שהיה בסביבתי בספויילרים, כשאני מחבקת את הספר ומשמיעה קולות משונים מאוד, דומים באופן מחשיד לחתול גוסס. הספר לא היה בראש העדיפויות בשבילי, אבל שאר הספרים שחיפשתי לא נמצאו. מסתבר כל הספרים שאי פעם”

“אוי ארטמיס. זאת המחשבה שעוברת לבן אדם בראש אחרי שהוא מסיים את הספר. זה לא שמשהו רע קרה לו, זה פשוט שארטמיס כל הזמן מוצא דרך לגרום לבן אדם להיאנח בשלווה בסיום הספר ולבכות על זה שהכל נגמר. בעצם, לא רק ארטמיס. הענק האסייאתי לצידו זה דבר שקשה להיפרד ממנו. וכמובן, הולי. ומאלץ', אחת הדמויות הכי טובות שאיי פעם סופר יצר. אואן קולפר עשה זאת שוב, לא שנית, ולא שלישית, בפעם החמישית ברצף הוא פתח בספר מרשים”

“הטוב שבספרי ארטמיס פאול! וזה אומר הרבה. יש דמויות חדשות ומעניינות,סוף ממש לא צפוי(כל הדברים שם ממש לא צפויים), הרבה מתח, לא יודעים בדיוק מי הרשע עד סוף הספר, ההזדהות גדולה, אואן קולפר מראה לנו שאפשר להזדהות גם עם רוצחים-גאוני פשע- גנבים-ראשי ארגון פשע-חוטפים, ושגם להם יש רגשות( אואן היה יכול לגרום לי להזדהות עם וולדמורט). הספר עמוק יותר מהספרים הקודמים, הסדרה מעוררת מחשבה ומלמדת, מותחת, ומעניינת.”

“הראשון היה נחמד, אפילו מאוד, אמנם לא הצדיק את ההתלהבות אבל בהחלט כיפי. קצת ילדותי מדי אם תשאלו אותי, אבל נחמד. אחריו קפצתי ישר לספר הזה (כי פשוט לא הצלחתי להבין את הסדר) ובאמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה מהספר. נחמד מינוס. לא יודעת למה כל כך התלהבו עליו! לצערי עצרתי באמצע והחזרתי, כי מה זה לעומת להתחיל את סדרת "ילדי המנורה" בפעם הראשונה?”

“בעולם הספרים, שיגעון ספרים- או פרנויית ספריים- שווה להתקף לב. זה מה שקרה לי בסוף הספר, כשקלטתי שאין עוד דפים ושלא קניתי את ספרי ההמשך כולם (החלטה גרועה). באותו רגע כל מה שהצלחתי לעשות היה לתקוף את כל מי שהיה בסביבתי בספויילרים, כשאני מחבקת את הספר ומשמיעה קולות משונים מאוד, דומים באופן מחשיד לחתול גוסס. הספר לא היה בראש העדיפויות בשבילי, אבל שאר הספרים שחיפשתי לא נמצאו. מסתבר כל הספרים שאי פעם”

“אוי ארטמיס. זאת המחשבה שעוברת לבן אדם בראש אחרי שהוא מסיים את הספר. זה לא שמשהו רע קרה לו, זה פשוט שארטמיס כל הזמן מוצא דרך לגרום לבן אדם להיאנח בשלווה בסיום הספר ולבכות על זה שהכל נגמר. בעצם, לא רק ארטמיס. הענק האסייאתי לצידו זה דבר שקשה להיפרד ממנו. וכמובן, הולי. ומאלץ', אחת הדמויות הכי טובות שאיי פעם סופר יצר. אואן קולפר עשה זאת שוב, לא שנית, ולא שלישית, בפעם החמישית ברצף הוא פתח בספר מרשים”

“הטוב שבספרי ארטמיס פאול! וזה אומר הרבה. יש דמויות חדשות ומעניינות,סוף ממש לא צפוי(כל הדברים שם ממש לא צפויים), הרבה מתח, לא יודעים בדיוק מי הרשע עד סוף הספר, ההזדהות גדולה, אואן קולפר מראה לנו שאפשר להזדהות גם עם רוצחים-גאוני פשע- גנבים-ראשי ארגון פשע-חוטפים, ושגם להם יש רגשות( אואן היה יכול לגרום לי להזדהות עם וולדמורט). הספר עמוק יותר מהספרים הקודמים, הסדרה מעוררת מחשבה ומלמדת, מותחת, ומעניינת.”