הראשון היה נחמד, אפילו מאוד, אמנם לא הצדיק את ההתלהבות אבל בהחלט כיפי. קצת ילדותי מדי אם תשאלו אותי, אבל נחמד.
אחריו קפצתי ישר לספר הזה (כי פשוט לא הצלחתי להבין את הסדר) ובאמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה מהספר. נחמד מינוס. לא יודעת למה כל כך התלהבו עליו! לצערי עצרתי באמצע והחזרתי, כי מה זה לעומת להתחיל את סדרת "ילדי המנורה" בפעם הראשונה?

בעולם הספרים, שיגעון ספרים- או פרנויית ספריים- שווה להתקף לב. זה מה שקרה לי בסוף הספר, כשקלטתי שאין עוד דפים ושלא קניתי את ספרי ההמשך כולם (החלטה גרועה). באותו רגע כל מה שהצלחתי לעשות היה לתקוף את כל מי שהיה בסביבתי בספויילרים, כשאני מחבקת את הספר ומשמיעה קולות משונים מאוד, דומים באופן מחשיד לחתול גוסס.

הספר לא היה בראש העדיפויות בשבילי, אבל שאר הספרים שחיפשתי לא נמצאו. מסתבר כל הספרים שאי פעם חיפשתי בחנות הספרים נעלמו, כמו "רוז לתמיד" שחיפשתי באותו יום. אולי יש מסדר סודי שמטרתם להרוס את השפיות שלי. או שכל הספרים הטובים אי פעם נחטפו על ידי חייזרים.
הממ.
אולי נחזור לביקורת.
אז כן, ארטמיס פאול.
כאן מתחילים הספויילרים.
את הספר התחלתי באדישות מסוימת, שהפכה להתרגשות כשהבחנתי בשינויים שעברו על הדמויות ועל המקום בו כל דמות מצאה את עצמה. היו חלקים מבלבלים, עם כל המדע וההסברים המסובכים שהיה לי קשה לקלוט, אבל הספר היה מדהים.
השינוי שעבר על ארטמיס גם די מדהים. פתאום יש לו חברים, והוא עושה דברים למען הכלל. הוא אפילו הודה, בשלב מסוים, בבדידות שלו בתור ילד גאון.
וזה לא הדבר היחיד שהשתנה-
בדרך כלל התיאורים על עולם הפיות די מייגעים. כל כך הרבה דברים טכניים ומשעממים, ובדיחות מאלץ' מעצבנות. וכל ספר תמיד ראינו את המפקד רוט ואת הולי ואת המשימה שקיבלה שבה היא עשתה משהו מדהים ובלה בלה בלה...
הפעם כבר אין את המפקד, והולי אולי עדיין מתמקדת בתנאים טכניים, אבל אני חושבת שחל שיפור מסוים ברמת העניין שלי במה שקורה מתחת לפני האדמה. כמובן שאז הכל התחלף עם המפקדה הסודית המה-שמה לגבי השדים וכל זה. קצת מעצבן וחוזר על עצמו, אני מניחה, אבל... הא.

אז כמו שהזכרתי וכמו שכתוב בתקציר, הפעם הספר מתמקד בשדים, מה שהרגיש לי ממש מוזר. היה כמעט מגוחך לשבת ולקרוא על שד שמציקים לו בבית הספר. לא, לא כמעט מגוחך. מגוחך לחלוטין. סליחה, אואן קולפר.
בכל מקרה, לשד שלנו קוראים 1, שהוא שם מדהים ביותר. אני מבינה למה הוא שמר אותו.
1 נראה שברירי באופן מעצבן, והטענה שלו שהוא שונה (למרות שזה נכון) קצת מעוררת רחמים, כאילו הוא נאחז בתקווה שאין בה יותר מדי הגיון.
מה שכן אהבתי בעניין השדים היה הספר שלהם, עם ליידי מה-שמה (כשהשד קרא לארטמיס "ליידי" לא יכולתי שלא לצחוק) והעובדה שאין להם מושג מה קורה מעבר לעולם הקטן והמוגבל שכלית שלהם.
כש-1 הגיע לעולם בני האדם, למשל, לא הפסיק לפלוט מילים נרדפות והתפעל מכבישים וחגורות בטיחות (או, לחלופין- אבזם, רצועה, ועוד).

ועכשיו- מינרווה!
מערכת היחסים שלי עם הדמות הזאת קצת מעורערת.
כדי לתאר אותה, אפשר להשתמש רק בשלוש מילים: ארטמיס ממין נקבה.
כזאת היא בדיוק, ולמרות שנחמד שיש מישהו שיצחק מהבדיחות של ארטמיס, התרגלתי לעובדה שארטמיס הוא הגאון היחיד. היחיד שיכול להציל את המצב. האדם החכם ביותר בכל חדר. בלה בלה בלה.
וכמו שארטמיס נקרא על שם אלת צייד (חיחי, אלה), מינרווה נקראת על שם אלת חוכמה.
אני לא מצליחה להחליט בין מתוחכם לקיטשי.
בשביל מישהי בשם מינרווה היא די פזיזה. אולי זה בגלל שהיא צעירה יחסית, אבל לגאונים אסור להיות פזיזים. במיוחד גאונים כמו מינרווה וארטמיס.

אז, סיום הספר מתחיל בארטמיס, 1 וקואן שטסים עם פצצה כשהם תלויים מהחגורה של הולי. ואז הם מתפוצצים לאל הירח, ולתוך עולם השדים.
אפשר לחשוב על משהו שנשמע יותר מגוחך מזה?
טוב, זה גם נעשה מגוחך יותר וגם מגניב יותר.
ספויילר כל כך גדול שאני שמה אזהרה
השדים מגיעים, במטרה להרוג אותם. הולי לא מצליחה לירות בהם בגלל משהו שקשור לזמן, והיריות שלה נשאבות לעבר. ארטמיס צריך לשירותים (מה שנשמע לי מיותר להזכיר, כאן או בספר עצמו. לא באמת היה לזה הקשר למשהו, אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק. "אני צריך לשירותים והנויטרינו שלך בקושי משפיע. אנחנו מאבדים שליטה." כלומר, ברצינות?), ואז פתאום יש להם תוכנית ובלה בלה בלה... הם בורחים לתוך הר געש עם פצצה שכנראה תתפוצץ בכל רגע.
הולי מתה, ארטמיס מציל אותה (כל כך אהבתי את הקטע ההוא. כל כך נחמד מצידו להיות עצוב מהמוות שלה), הפצצה מופעלת והם עושים עוד משהו שלא הבנתי...
בקיצור, הם חוזרים להווה. כמעט. הפרש של שלוש שנים.
ואז זה החמיר. באטלר בכה, ו... ולארטמיס יש אחים...
כאן התחלתי להשמיע קולות של חתול גוסס.
סוף ספויילר
אני מרגישה שתכף אתחיל שוב עם קולות החתול, אז אני רק אסכם-
זה ספר מעולה. הוא מותח, מצחיק ופשוט סוחף. אפילו שכחתי לפרוש את הקריאה על כמה ימים, וגמרתי אותו ביומיים. זה היה שווה את זה.

~סוף~

אוי ארטמיס.
זאת המחשבה שעוברת לבן אדם בראש אחרי שהוא מסיים את הספר.
זה לא שמשהו רע קרה לו, זה פשוט שארטמיס כל הזמן מוצא דרך לגרום לבן אדם להיאנח בשלווה בסיום הספר ולבכות על זה שהכל נגמר.
בעצם, לא רק ארטמיס. הענק האסייאתי לצידו זה דבר שקשה להיפרד ממנו. וכמובן, הולי. ומאלץ', אחת הדמויות הכי טובות שאיי פעם סופר יצר.
אואן קולפר עשה זאת שוב, לא שנית, ולא שלישית, בפעם החמישית ברצף הוא פתח בספר מרשים כמו כל שאר ספרי הסדרה.
ההתחלה, אומנם, הייתה קצת משעממת. טוב, רוב הכותבים חלשים בהתחלות.
טוב, כצפוי, השיעמום ההתחלתי התפוגג ו... בום!! עוד פצצת קריאה מדהימה של אואן.

הפעם ארטמיס פוגש בגאון נוסף - בחורה, צעירה, ילדה. זה היה צפוי אבל לא צפוי. לא ממש חשבתי שזה יבוא בספר הזה. בעיקרון, לא חשבתי שזה יבוא בכלל. אבל איכשהו זה כאילו ידעתי מבפנים שאואן קולפר תמיד יביא איזה... מישהו בסביבות הגיל של ארטמיס וחכם מספיק בשביל הילד.
מה שממש גדול באואן קולפר - זה שהוא יכול להגשים את הצפוי, אבל איכשהו מה שצפוי ומובן מאיליו יהיה דיי מפתיע ויבוא במקום לא רגיל.

אז מה יש לומר?
גדול, ענק. לא חידשתי לכם כלום. הביקורת סתם בזבוז של זמן אבל זה כיף להביע את דעתי. במיוחד על הספרים של פאול, שאני מחפשת דרכים לא למחזר ביקורות.
אתגר חדש ככל פעם.

ספר מדהים. כמו כל השאר.
ועכשיו איך אני מוצאת את השישי...? ><

הטוב שבספרי ארטמיס פאול! וזה אומר הרבה. יש דמויות חדשות ומעניינות,סוף ממש לא צפוי(כל הדברים שם ממש לא צפויים), הרבה מתח, לא יודעים בדיוק מי הרשע עד סוף הספר, ההזדהות גדולה, אואן קולפר מראה לנו שאפשר להזדהות גם עם רוצחים-גאוני פשע- גנבים-ראשי ארגון פשע-חוטפים, ושגם להם יש רגשות( אואן היה יכול לגרום לי להזדהות עם וולדמורט). הספר עמוק יותר מהספרים הקודמים, הסדרה מעוררת מחשבה ומלמדת, מותחת, ומעניינת.

טוב, אז זה החמישי, הכי מוצלח בסידרה לדברי הבן, והכי מותח, כך גם לדעתי. ארטמיס מתבגר לו פוגש ילדה מבריקה כמעט כמוהו ואיך לא, מציל את עם הפיות שוב. הספר החמישי בסדרה כבר מכיל קצת יותר גוונים, מורכבויות ורגשות נראה כאילו קולפר מניח שקוראיו מתבגרים יחד עם הדמות שלו, ומתאים את התכנים. דומה קצת להארי פוטר (יסלחו לי חובבי ארטמיס על ההשואה) גם רולינג מתאימה את המנעד הרגישי והדילומות בהרפתקאות כך שהן הולמות את גיל הגיבור.
בספר החמישי מסתבר ש...
יש עוד משפחה לעם הפיות, כזו שהיתה רחוקה מהעין מהלב ומהזמן. השדים. הילדה שהזכרתי (מנרווה שמה) נתקלת בהם במקרה, ומכיוון שהיא חכמה מאוד (לא, לא כמו ארטי אבל כמעט), ועדיין ילדה כדי להאמין, מחליטה לשבות נציג כדי לזכות לה בפרס נובל, וכל זאת כשהיא בגיל 12. ארטמיס מבין את הסכנה, וכאן מתחילה לה הרפתקאה שמובילה להרפתקאה שמובילה לאחת נוספת.
אתמול בלילה כשראית שהבן לו אני מקריא את הסיפור (לא הבכור שמשווק לנו את הסידרה) כבר עייף, אמרתי "נמשיך מחר" ומייד כשהו נרדם המשכתי לקרוא עד הסוף...
הכי מותח עד כה בסדרה כבר אמרתי?

כל כך עצוב שבא לי לבכות :,(
אני לא מאמינה שזה קרה... ציפיתי שזה לעולם לא ייקרה..
לא האמנתי שזה ייקרה. בעצם, לא רציתי להאמין. אבל זה קרה.
ארטמיס פאול בעברית נגמר ! !
( וזאת בעיה רצינית כשאתה בן אחת עשרה ).

אואן קולפר הוא גאון. איך הוא הצליח לכתוב כל כך נפלא, בצורה כזאת נהדרת? איך הוא הצליח בצורה כזאת מדהימה, להחיות כל דמות בספר ?
ההתאהבות בדמויות הן מידיות. ההתחברות אליהן, גם היא מיידית.
מהתחלת הקריאה, רכשתי אהדה לדמויות בסיפור. כל דמות והאופי שלה, היחס שלה אל הדמויות האחרות, הצורה בה היא מבטא את עצמה. כל כך נפלא !
רק בספרים בודדים זכיתי לקרוא משהו כזה בצורה כל כך טובה.
רק הסופרים הטובים ביותר יכולים ליצור את מה שאואן יצר.
לכתוב, איך שהוא כתב.
ולחשוב על זה - איך לעזאזל אפשר לחשוב על כזה דבר ?

גיליתי שספר פנטזיה יכול להיות נפלא. שגם אם לא כל הדמויות אנושיות, בהחלט אפשר להזדהות איתן.
אואן הכניס כל מיני אמיתות של החיים שלנו, בני האדם, למחשבות של הפיות. דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם בצורה כזאת. - זה כביכול טבעי כשפיה אומרת את זה על גזע אחר(:

אואן הוכיח בסדרה שאפשר להשתנות. שגאון מרושע, עשיר, שבעצם - יש לו את כל מה שהוא צריך, מפסיד את הטוב ביותר שאפשר לרכוש רק בהתנהגות טובה.
אואן הוא סופר מדהים.

אני משוכנעת שכל אחד יכול להנות מקריאת הספר הזה.
גם אלו שבפירוש לא קוראים פנטזיה. כמוני, למשל.

אואן קולפר לא אכזב !
והוא לא ייאכזב (:

הלוואי שייתרגמו כבר לעברית ! D:

כמו כל הספרים בסידרה הספר עלה מעל כל דימיון !!! זה ספר מדהים שכתוב בצוה טובה מצחיק אותי שארטמיב ניכנס לגיל ההיתבגרות ומינרוה זאת דמות מצוינת!!!!!!!!!!!! שווה קריאה
!!!

תחילת הסיפור היתה משעממת מאוד, אבל בהדרגה הספר נהיה מעניין יותר. סוף הספר היה מצוין.
אני ממליצה לקרוא את ההתחלה ברפרוף, רק בשביל להבין מה קורה. את הסוף לקרוא כרגיל.
הערה: מה שכתוב על גב הספר בכלל לא משקף את העלילה. קראו את הספר ותבינו.

הספר מעולה, העלילה טובה. אבל מדהים אותי שאואן מצליח לגרום לנו להזדהות עם פושע,גנב ורוצח. זה כמו לגרום לי להזדהות עם גולום(קשה). מומלץ מאד