****


השבע לא יבין לעולם את הרעב. מכאן הכול מתחיל. ואת זה אני כותב כאדם שבע. מה שבע, מושחת. כזה שאם עבר התאריך של החלב, אני אפילו לא מרחרח את השקית כדי לבדוק אם יש מצב להשתמש בחלב עוד יום. אני פשוט קונה שקית חדשה. ולא רק אני מושחת, אלא גם אתם, יא שמנים. כל מי שקורא את הביקורת הזאת. בביטחון של תשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים, מי שקורא את השורות האלה שייך לתשעים ותשעה אחוזים העשירים של העולם, למרות

#
ילד הודי מכפר נידח, שחי עם משפחתו בעוני שאינו דומה כלל למה שאנחנו קוראים "עוני" פה. הוא הראשון ממשפחתו שיודע לקרוא – אך לא הראשון או האחרון שהוצא מבית הספר אחרי פחות מחמש שנות לימוד, כדי שילך לעבוד ויתרום את חלקו לכלכלת המשפחה. מאמנים אותו מינקות להתרפס בהכנעה בפני כל מי שחזק ממנו (כלומר כולם) וזה מה שעושים כולם. הוא מיומן בלקחת על עצמו אשמה לא לו, כדי להתפרנס ומוכן לספוג הרבה מכות ועלבונות למע

מקובל לחשוב שנשים מבקשות יחסים עם מחוייבות וגברים ינסו בכל מאודם להתחמק ממנה.
מקובל לחשוב שנשים הן "מכילות" (מילה מאוסה), אוהבות ותומכות בבן זוגן אך, אויה, אינן מקבלות את אלה בחזרה.
מקובל לחשוב שנשים זקוקות להוכחת אהבה מתמדת מצד בני זוגן ורצוי שזה יהיה בשיחות נפש, בעוד גברים משתעממים מ"שיתוף" וסיבוך.
מקובל לחשוב שנשים זקוקות לקשר חם ואוהב (חיבוק) וגברים מעדיפים מין

יש עוד הרבה קלישאות בתחום

"... אתה חושב שאכפת להם ממך בכלל?"
"הו, מנהל הכלא אכפת לו מאוד. כמו שאכפת לכל הגנרלים. אלמלא היה אכפת להם, אני לא הייתי כאן, נכון או לא?"
"ברצינות אתה חושב שאכפת להם?"
"אני רציני. בתקופה הזאת, בחיים האלה, איך שהם חיים את חייהם ברור שלא אכפת להם - לא באופן שאתה מתכוון אליו. מי שמענה לא יכול להרשות לעצמו שיהיה אכפת לו מהאיש שבו הוא פוגע; תפקידו להרוס את הגוף ואת הרוח. ותפקידו של החייל להרוג. זו ח

קראתי ונחרדתי, קראתי והזדעזעתי, ובכל זאת המשכתי עד הסוף כי יש בספר הזה משהו...
כל כך אותנטי, על הודו האחרת. לא זו של השאנטי באנטי, לא זו של טיולים של אחרי צבא. הודו של ניאוף ושל שחיתות, של אכזריות ושל ניכור, של סבל ושל קושי, של חוסר צדק משווע, של פערים מטורפים בין המעמדות.
אופן העברת הסיפור מאד מקורי, והכתיבה מתובלת בציניות שמאפשרת לשרוד את הזוועה.
ספר מזעזע, קשה ועדיין מיוחד.

אני בדרך כלל לא מתחברת כל כך לספרים על הודו. לרוב הם מדכאים אותי, עם העוני המחפיר ועליבות החיים של הדמויות הראשיות, או דווקא להפך, עושר קיצוני וניצול של חסרי המזל. בכל מקרה, תמיד איכשהו יש תחושה לא נעימה בבטן בספרים שעלילתם מתרחשת בהודו. לצערי הספר הזה לא שונה. זהו סיפור על משרת, עבד, שמנסה בכל כוחו לשבור את השלשלאות איתן הוא נולד מתוקף מעמדו הנמוך בכפר נידח בהודו, ולהגיע גבוה, "להיות יזם", בלי הש

ספר מוזר..
הומלץ לי בחום - אבל לא אהבתי..
ועם זאת אתחיל מהחלק האובייקטיבי.. מחזקותיו המובהקות שלו..

הספר משלב בו שני חלקים - חלק אחד שהוא תיאור המציאות הנוראית של העניים בהודו, חיים אומללים, ממש אומללות אינסופית, משולבת עם אכזריות העשירים שם, עם שחיתות הממשל, טבע האדם הרקוב שנבנה בתנאים אלה, וחוסר תקווה מוחלט.. וכנראה כל זה תיאור איכותי ואותנטי.. מאוד מתסכל וקשה לקריאה..

החלק השני דווקא

בשנים האחרונות נראה שהולך ומתפתח ז'אנר, מדף נפרד בכוננית הספרים אשר הולך ומתמלא, כזה שניתן לקרוא לו בפשטות "ספרות הודו". קל מאד לתייג את "הטיגריס הלבן" כשייך בצורה ברורה למדף הנ"ל, אך לפני שעושים זאת כדאי לתת לספר קריאה קצת יותר מעמיקה.
במבט ראשון, הנושא המרכזי ב"הטיגריס הלבן" הוא אכן הודו:
הכפרים והכפריים הדלים, תאואת המים השמנה, מושכי הריקשות, טקס הקבורה ההינדית בשריפה על גדות נהר הגנגס והטבק

אני כורך את הספר יחד עם "זכרונותיה של גיישה" "נער התשובות ממובאי" "אלף שמשות זוהרות" , וכמוהם הוא מביא את חווית החיים חסרי הערך במזרח הרחוק. אני מניח שעיקר הקסם שלו הוא הניגוד הגמור לחיינו כאן, אבל מעבר לזה - הוא מסופר היטב ומזעזע היטב. הייתי אפילו מרחיק ומתאר את הספר כביקורת מקורית לרדיפת הבצע של העולם הקפיטליסטי, אבל אולי זה מרחיק לכת מדי.

אני שואל את עצמי לאחר קריאת ספרים אלה אם אין משהו בתו