“מקובל לחשוב שנשים מבקשות יחסים עם מחוייבות וגברים ינסו בכל מאודם להתחמק ממנה.
מקובל לחשוב שנשים הן "מכילות" (מילה מאוסה), אוהבות ותומכות בבן זוגן אך, אויה, אינן מקבלות את אלה בחזרה.
מקובל לחשוב שנשים זקוקות להוכחת אהבה מתמדת מצד בני זוגן ורצוי שזה יהיה בשיחות נפש, בעוד גברים משתעממים מ"שיתוף" וסיבוך.
מקובל לחשוב שנשים זקוקות לקשר חם ואוהב (חיבוק) וגברים מעדיפים מין

יש עוד הרבה קלישאות בתחום הזה, שמתפרנסות ממדורי עצות, ספרי הדרכה, פה לאוזן, סבתות ואמהות המנסות להעביר מנסיונן (?) ציפיות להתנהגותו של בן המין ממאדים. כשנשאלת השאלה "למה את/ה חושב/ת ככה?" התשובה פעמים רבות היא "זה ידוע..." אז זהו, מה ש"ידוע" מועבר לעתים מדור לדור בלי שיעבור כביסה או ניעור מהאבק. הרבה מהקביעות שלמעלה הן הכללות תיאורטיות שאינן נכונות, או ליתר דיוק הן נכונות ליחידים ואינן נכונות ליחידים אחרים.

הספר הזה כתוב מנקודת ראותו של גבר, והוא סותר חלק מהאמיתות המקובלות כנכונות. הגיבור הוא עורך דין לא מבריק במיוחד, שעבד במשרד עורכי דין נחשב בניו יורק. הוא חי אז בזוגיות עם עורכת דין שהיתה כוכבת באותו משרד, ניסה לעשות תמיד את הדבר הנכון, לא התמרד ולא נטש למרות שחייו נראו כשיא של שיממון נטול כל רגש, צרכיו ליחס, מגע, ידידות ותמיכה אינם מסופקים כלל. בגלל פרידה טראומטית מבת זוגו הוא מקבל את הצעתו של חבר ללימודים להיות מנהל הנכסים של משפחה לבנונית עשירה מאד, ועוקר לדובאי שם ממוקמים משרדי החברה. המשפחה הזו - מספר בני משפחה, הרבה סניפים והרבה מאד רכוש, מתנהלת בדרך בלתי צפוייה שגיבור הסיפור אינו יודע איך להתמודד איתה. לדוגמה - אחת ממטלותיו היה להשגיח על בנו בן החמש עשרה של אחד מבני המשפחה. הנער פרק כל עול ואביו החליט שהוא יהיה בהשגחת מנהל הנכסים כ"מתמחה". הוא נדון לימים שלמים של שיעמום (אסור היה לו להשתמש במחשב או בטלפון) ובסוף כל שבוע על מנהל הנכסים היה לשקול אותו. אם יפחית ממשקלו מספר ידוע של קילוגרמים יקבל למבורגיני שתמתין לו בחניה עד שיהיה מותר לו לנהוג. ברור שהנער לא הפך את עורו והתנהגותו כלפי אחרים היתה מחפירה. וכך מתאר אותו הגיבור: "...מכיון שהוא נער, אין לו מושג אמיתי שאנשים אחרים מלבדו גם הם אנשים. אני מעריך שהוא בקושי מבין שגם הוא בן אדם..."

הסיפור עניין אותי לכל אורכו. הוא כתוב בכנות רבה, מנתץ חלק מהמוסכמות שציינתי בראש העמוד, ועוד כמה שלא ציינתי. הגיבור משתמש במקצועו - שהוא אינו אוהב ולא מרגיש שהמקצוע מגדיר אותו - בתור מגן בפני קירבה ואינטימיות. הוא כותב מאות מזכרים, מיילים, פוסטים - את חלקם הוא מפרסם או שולח - כדי להתגונן מכל סיכון עתידי. ובינתיים, בלי שירגיש, הוא הופך למי שעיסוקו אינו מוגדר כלל והוא חשוף לכל מה שממנו הוא פוחד: לשקרים, עלילות שוא, תביעות. אוניל מצליח להדגים את הקושי של אדם להימנע להיבלע במערבולת רק באמצעות אמירת "זה לא אני!" שאינה מעניינת אף אחד.”

“ספר חמוד וקצר, לא מתיימר ולא פלצני. הספר ידבר בעיקר לגברים שביננו, והוא מתאר חוויות של ליצן-עצוב שבעצם די אבוד בעולם של המבוגרים. לעיתים מצחיק, לעיתים טרחני, אבל מחזיק את הקורא. הסוף נראה כמו dead-line oriented , ויש בו טעם של החמצה. אני נהניתי.”

“בפועל, קראתי מהספר הזה רק 5 עמודים והבנתי שהוא לא בשבילי. לא הצלחתי לעקוב אחרי הסיפור. ומאוד תסכל אותי שהסופר משתמש בהמון הערות ביניים (כלומר בין שני מקפים) שהן כל כך ארוכות שכבר שכחתי מה ההתחלה של המשפט. לוודא שאני לא מפסידה כלום דפדפתי 100 עמודים קדימה וראיתי שהמצב לא משתנה. הסופר גם משתמש ביותר מידי תיאורים ארוכים ונסיונות ליצור שפה גבוהה שפשוט לא זורמת. או שזו אשמת התרגום? פחות נראה לי.
בכל אופן זה מקרה מובהק של "על טעם ועל ריח". בעוד שאני ו80% מהמדרגים של הספר באמאזון התאכזבנו, המבקרים המקצועים הללו את הספר הזה. אז אי אפשר לדעת. שזה מאוד דומה לאוסקר. שנה שעברה זכה הסרט בירדמן כסרט הכי טוב אבל רוב האנשים שהלכו לראות אותו בקולנוע די התאכזבו (למרות שכן היו כמה שהתלהבו).
מסתבר שלמבקרים המקצועים ולקהל הפשוט יש טעם שונה. מעניין למה.”