את צבע המים מצאתי ממש במקרה באחת הפעמים שנאלצתי להמתין יתר על המידה לרכבת. הוא בלט מאחד ממדפי מיזם הספרים של סיפור חוזר, רכבת ישראל וקבוצת "שכולו טוב" – ספריה בתחנה.
הספר הזה הוא בעיקר נוגע ללב. יותר מהכל.
הוא מתאר את מאבקה של אם יהודייה ולבנה לשרוד ולגדל את 12 ילדיה השחורים בשכונת עוני בקווינס בשנות הארבעים של המאה הקודמת. שורשיה של האם – רות, נעוצים בבית יהודי אורתודוקסי מפולין אשר שוכניו היג

הגעתי לשורה האחרונה. הכושי אמר את דברו. פסוק של משלי הוא משאיר להדהד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". נשקתי לכריכה האחורית. השתתקתי.

"נו?! מה אתה אומר?!", שאלתי את עצמי. עצמי, הכל-יודע, שתק. "מה יש לומר?!" הוא השיב לי מתחמק,"לא'דע, צריך לחשוב על זה. לפחות שעתיים". הוא הרהר עוד רגע ופלט בייאוש "אבל למי יש שעתיים?".

למעשה, השתיקה שלי התארכה הרבה יותר משעתיים. את הספר החשוב הזה, סיימתי לק

ספר עדין, שילוב של אוטוביוגרפיה של מקברייד עם פרקים לסירוגין על אימו.
לשתי הביוגרפיות חוט מקשר לטעמי, מציאת הזהות שלנו. זהות של אימו כאישה שנולדה בפולין למשפחה אורתודוקסית יהודית שהיגרה לארה"ב וחיה חיים לא פשוטים, עד שבחרה להתנתק ממשפחתה ולהתחתן עם גבר שחור ולהתנצר, וכל זה בשנות הארבעים באמריקה. לא מקובל בלשון המעטה. מקברייד עצמו, מחפש את זהותו גם כן, כבן שחור לאמא לבנה, באיזור שחור כמעט לגמרי,

מלאכים מעל שמי ויטבסק

בכריכת הספר בגלגול הזה של דארה הורן, ציור אניגמטי של ג'נטלמן מתחילת המאה הקודמת, נושא תיק מנהלים מודרני מסוף המאה הקודמת, וחובש כובע המזכיר את ציורי רנה מגריט הצייר הסוריאליסטי. לגופו כנפיים ההופכים אותו למלאך מודרני.

המשכתי לקרוא מעט פרטים בכריכתו האחורית של הספר, ממנה עולה כי העלילה עוסקת בציור של מארק שאגאל הנגנב מהמוזיאון היהודי בניו יורק על ידי בנג'מין זיסקינד, צע

"ביתנו היה צירוף של קרקס תלת-יציעי וגן חיות גם יחד, עם תנועה תמידית ומעשים נועזים, מוזיקה ובעלי חיים" כך כותב ג'יימס מקברייד , סופר עיתונאי ומוזיקאי אמריקאי בן לכומר שחור ואם לבנה , השמיני מתוך 12 ילדיה-מעורבי הגזע, שהחליט לפני כ-18 שנה- בגיל 30 להתחקות אחר השורשים של אמו .
את האוטוביוגרפיה הזו הוא כותב בשני קולות. בקולה של האם -"המפקד העליון בבית" - ובקולו שלו, ולנו הקוראים מתאפשרת הצצה נדירה ל

ראשית אומר שספר כזה צריך להקרא ע"י כל אדם באשר הוא. מכיון שכבר כתבו לפני את תוכנו היחודי אוסיף את דעתי בלבד. כל אדם שנולד ולא חשוב למי ולא חשוב היכן ובודאי צבע עורו אינו משנה יכול להגיע להשגים נפלאים כאשר יש רוח גבית, עידוד ודחיפה מהורה המבין את יתרונות ההשכלה. המשפחה בה גדל הסופר היתה עניה ביותר, סבלה מגזענות בלתי נתפסת, הילדים לא חשו שייכים לשבט כל שהוא בניו יורק. בכל זאת בעזרת אם חזקה במיוחד, ש

הסיפור הוא פשוט לא יאומן. ללא הייתה זו אוטוביאוגרפיה הייתי אומרת שהוא לא אמין! אבל יש אשה כזו! יהודיה מהגרת מפולין שהתחתנה עם אדם שחור נוצרי בשנות הארבעים של המאה הקודמת וילדה לו ולאב אחר 12 ילדים שחורים! הסיפור אכן מדהים. הספר מעט פחות. הכתיבה מעט לקונית אולי בגלל שהכותב הוא עיתונאי. אבל יש רגעים מאד מרגשים ועוצמתיים. שווה לקרוא רק בגלל מופרכות הסיטואציה עצמה.

כמה הספר הזה מיוחד ויפה,
מכמיר לב ועם זאת אופטימי.
גזענות, שחורים, יהודים, אהבה ושנאה.
הכל מהכל, ובאמצע כוכבת הספר-
אם לבנה ל 12 ילדים שחורים.
קראתי את הספר לפני המון שנים,
ואני שמחה שהחלטתי לקרוא אותו שוב.

מהסוף להתחלה הכרתי את מקברייד, קודם קראתי את ספרו האחרון וכל כך אהבתי שחיפשתי את האחרים וקינחתי בראשון שכתב.
לא מדובר בספר עלילה אבל זהו אחד המרגשים והטובים ביותר שקראתי.
היהודיה הלבנה שהתנצרה ואביה היהודי הרשע ששומר על הכסף והתורה מעניינת אותו כשהוא מטיל אותה על אחרים ולא שומר עליה בעצמו - זה נשמע כמו איזה המצאה אנטישמית חולנית, אבל החלאה הזה חי ונשם וייצג אותנו בספר. כל האנשים שם, הסיפורים המט