“מלאכים מעל שמי ויטבסק

בכריכת הספר בגלגול הזה של דארה הורן, ציור אניגמטי של ג'נטלמן מתחילת המאה הקודמת, נושא תיק מנהלים מודרני מסוף המאה הקודמת, וחובש כובע המזכיר את ציורי רנה מגריט הצייר הסוריאליסטי. לגופו כנפיים ההופכים אותו למלאך מודרני.

המשכתי לקרוא מעט פרטים בכריכתו האחורית של הספר, ממנה עולה כי העלילה עוסקת בציור של מארק שאגאל הנגנב מהמוזיאון היהודי בניו יורק על ידי בנג'מין זיסקינד, צעיר יהודי הטוען כי הציור היה שייך למשפחתו ועצם גניבתו, היא עשיית צדק היסטורי למשפחתו לה היה שייך הציור.

נקודת החיבור המידית שלי לספר הייתה, מארק שאגאל, וכמובן גיבוריו בעלי ונטולי הכנפיים, המרחפים מעל שמיי העיירה, מבטאים בכך דימויים יהודיים מובהקים, כמו מושג החתונה והאהבה אותם מייצג שאגאל כזוג אוהבים המעופפים בשמי העירייה כחסד יהודי מרגש, באמצעותם מנסה הורן היהודייה שבהשכלתה היא, דוקטור לספרות עברית ויידיש, להתחקות אחרי התרבות האבודה של העיירה והיידיש, על ידי חיבור שהיא עושה עם סגננו של שאגאל המאופיין בסמלים יהודיים ונוצריים, בפנטזיה ובחלום והתייחסות לזמן כנהר ללא גדות, שם אחת מיצירות שאגאל. הזמן מבחינתה הוא מושג סובייקטיבי, המכיל את חוויות העבר וההווה הכרוכות יחדיו.

על שאלת הזהות והזיכרון ההיסטורי היהודי, מנסה הורן להתחקות באמצעות נקודת מוצא נוספת, החוזרת בזמן ארבעה דורות, לעיירה ויטבסק, צור מחצבתו של שאגאל, שעבד בתחילת דרכו בבית יתומים יהודי, בו מצאו מחסה ילדים ניצולי פוגרומים, ובכך יצירת שגאל שואבת ומשמרת את הזיכרון ההיסטורי של טראומת הפוגרום. ציור שאגאל נמסר בבית היתומים לסבו של גיבור העלילה, ובכך הוא מהווה חוט מקשר בין היסטוריה וזיכרון יהודי בהווה, באמצעותם הורן בוחנת ומעלה שאלה מרכזית, מה קיים מאותו זיכרון, ומה יוצר את הנרטיבים היהודיים העכשוויים, ומהי מיסטיקה יהודית ומשמעותה בהוויה היהודית?

בבית היתומים בעיירה היהודית ויטבסק, מפגישה אותנו הורן, עם גיבור נוסף, עלום בתרבות היהודית, פנחס כהנוביץ, שכינויו היה הנסתר. בעוד שיצירתו של שאגאל זכתה להכרה בינלאומית, הרי שיצירתו של הנסתר שהייתה מתוחכמת יותר נכחדה, והוא עצמו נרצח כחלק מרדיפת התרבות היהודית בתקופתו של סטאלין, בכך טוענת הורן, כי התרבות היהודית איבדה חלק ממורשתה.

הורן היא סופרת של זיכרון ונרטיביים יהודיים, עבורה הספרות והאמנות מחוברת לתשתית התרבות היהודית, למקורות הראשוניים, למקרא ולמדרשיו המופעים בחז"ל, כמו למושגי גן העדן והעולם הבא, לכן סיפרה כתוב כמו מדרשי אגדה, בו העלילה היא משנית, והצורך להציב שאלות של תרבות וזהות יהודית, ולפענח סמלים יהודיים בצורה חכמה וצנועה הוא הגורם הראשוני.

הורן לא מאכילה אותנו בכפית, לפעמים היא יוצרת טשטוש של עלילה ודמויות, היא מבקשת מאתנו להיות שותפים לפענוח העלילה והמשמעות שלה. בהיבט הזה שמו של הספר בתרגום העברי בגלגול הזה, ממש לא מבטא את מהות הספר ששמו המקורי, The World To Come מונח המבטא את העולם הבא וגן העדן, כבקשת משמעות לחיים לעומת הגורל והמוות, שאלת יסוד ביהדות.

הורן שאפתנית, בתיאור הזיכרון היהודי אל מול ההוויה העכשווית, אותם היא מציגה בסיפור היסטורי ומשפחתי מעניין החוצה תקופות. היא משתמשת בתיאורים יפיפיים לצבעוניות יצירות שאגאל ומשמעותם, יחד עם הבאת ציטוטים מספרות היידיש, המענקים אופי מיוחד לספר. היא מאתגרת במדרשים מודרניים, המקנים עומק ונוכחות לתרבות היידיש הנשכחת, כשחזור עולם אבוד החוזר אלינו בצורה מרגשת באמצעות מילותיה של הורן.”

“בינוני, למרות שלאורך כל הספר אפשר לראות את התמונות שמתוארות בו בעיניים.
הספר בהחלט משלב המון רבדים- שלושה דורות במשפחה, סיפור מלא על כל אחד מבני הדור ואפילו יותר מזה- אבל הוא נשאר על קו ישר- לא שיאים, לא שפל- ורק לעיתים רחוקות מצליח לצאת ממנו. על אף העושא הרעיוני שבו הוא מצליח להיות דיי מונוטוני.
מה גם שהסוף הורס הכל.
הוא מצליח להשאיר אותי חצי-אדישה והפרק האחרון, אחרית דבר, בעיקר פילוסופי בשקל.”

“בן זיסקינד, צעיר יהודי מתבודד, גונב ציור של שאגאל מהמוזיאון לאומנות יהודית בניו יורק. בן ואחותו התאומה שרה מנסים לפענח כיצד התגלגל ציור זה, שהיה שיייך בעבר למשפחתם, לתערוכה. תוך כדי בירור, נחשפים קורותיהם של שלושה דורות במשפחת קולבאק-זיסקין, מרוסיה בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה ועד לארצות הברית של תחילת המאה הזאת דרך המלחמה בויאטנם. סיפורו של הציור מתחיל כאשר סבם של בן ושרה, בוריס קולבאק הנער, יהודי ניצול פוגרומים הגיע לבית יתומים יהודיים בפאתי מוסקבה, שם למד ציור ממארק שאגאל והתוודע לידידו של הצייר, הסופר היידי "דר נסתר".
הספר שזור בקטעים מספרות היידיש של "דר נסתר", י.ל. פרץ, שלום עליכם, איציק מאנגר ועוד, ובתיאורי ציורים סוריאליסטיים. הגלגול, עליו נקרא הספר, איננו רק גילגולו של הציור, או גילגולה של המשפחה, אלא גילגולו של האדם, מהיותו עובר ברחם אימו ועד למותו. הסיפור המדרשי על התינוק הלומד את כל התורה לפני הולדתו ומלאך סותר לו על פיו סמוך ללידתו כדי שישכח הכל, עובר כחוט השני לכל אורך הספר ומגיע לשיאו בפרק החזק החותם את הספר.
זהו אחד הספרים המיוחדים ביותר שקראתי לאחרונה. ייחודו איננו בעלילה, שהיא מעניינת ומרשימה בפני עצמה, אלא בצורת הכתיבה ובהצלחתו לשלב איזכורי ספרות ואומנות בצורה אוטנטית ומהנה.”