“הגעתי לשורה האחרונה. הכושי אמר את דברו. פסוק של משלי הוא משאיר להדהד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". נשקתי לכריכה האחורית. השתתקתי. "נו?! מה אתה אומר?!", שאלתי את עצמי. עצמי, הכל-יודע, שתק. "מה יש לומר?!" הוא השיב לי מתחמק,"לא'דע, צריך לחשוב על זה. לפחות שעתיים". הוא הרהר עוד רגע ופלט בייאוש "אבל למי יש שעתיים?". למעשה, השתיקה שלי התארכה הרבה יותר משעתיים. את הספר החשוב הזה, סיימתי לק”

“מלאכים מעל שמי ויטבסק בכריכת הספר בגלגול הזה של דארה הורן, ציור אניגמטי של ג'נטלמן מתחילת המאה הקודמת, נושא תיק מנהלים מודרני מסוף המאה הקודמת, וחובש כובע המזכיר את ציורי רנה מגריט הצייר הסוריאליסטי. לגופו כנפיים ההופכים אותו למלאך מודרני. המשכתי לקרוא מעט פרטים בכריכתו האחורית של הספר, ממנה עולה כי העלילה עוסקת בציור של מארק שאגאל הנגנב מהמוזיאון היהודי בניו יורק על ידי בנג'מין זיסקינד, צע”

“כמה הספר הזה מיוחד ויפה, מכמיר לב ועם זאת אופטימי. גזענות, שחורים, יהודים, אהבה ושנאה. הכל מהכל, ובאמצע כוכבת הספר- אם לבנה ל 12 ילדים שחורים. קראתי את הספר לפני המון שנים, ואני שמחה שהחלטתי לקרוא אותו שוב.”

“"ביתנו היה צירוף של קרקס תלת-יציעי וגן חיות גם יחד, עם תנועה תמידית ומעשים נועזים, מוזיקה ובעלי חיים" כך כותב ג'יימס מקברייד , סופר עיתונאי ומוזיקאי אמריקאי בן לכומר שחור ואם לבנה , השמיני מתוך 12 ילדיה-מעורבי הגזע, שהחליט לפני כ-18 שנה- בגיל 30 להתחקות אחר השורשים של אמו . את האוטוביוגרפיה הזו הוא כותב בשני קולות. בקולה של האם -"המפקד העליון בבית" - ובקולו שלו, ולנו הקוראים מתאפשרת הצצה נדירה ל”

“הגעתי לשורה האחרונה. הכושי אמר את דברו. פסוק של משלי הוא משאיר להדהד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". נשקתי לכריכה האחורית. השתתקתי. "נו?! מה אתה אומר?!", שאלתי את עצמי. עצמי, הכל-יודע, שתק. "מה יש לומר?!" הוא השיב לי מתחמק,"לא'דע, צריך לחשוב על זה. לפחות שעתיים". הוא הרהר עוד רגע ופלט בייאוש "אבל למי יש שעתיים?". למעשה, השתיקה שלי התארכה הרבה יותר משעתיים. את הספר החשוב הזה, סיימתי לק”

“מלאכים מעל שמי ויטבסק בכריכת הספר בגלגול הזה של דארה הורן, ציור אניגמטי של ג'נטלמן מתחילת המאה הקודמת, נושא תיק מנהלים מודרני מסוף המאה הקודמת, וחובש כובע המזכיר את ציורי רנה מגריט הצייר הסוריאליסטי. לגופו כנפיים ההופכים אותו למלאך מודרני. המשכתי לקרוא מעט פרטים בכריכתו האחורית של הספר, ממנה עולה כי העלילה עוסקת בציור של מארק שאגאל הנגנב מהמוזיאון היהודי בניו יורק על ידי בנג'מין זיסקינד, צע”

“כמה הספר הזה מיוחד ויפה, מכמיר לב ועם זאת אופטימי. גזענות, שחורים, יהודים, אהבה ושנאה. הכל מהכל, ובאמצע כוכבת הספר- אם לבנה ל 12 ילדים שחורים. קראתי את הספר לפני המון שנים, ואני שמחה שהחלטתי לקרוא אותו שוב.”

“"ביתנו היה צירוף של קרקס תלת-יציעי וגן חיות גם יחד, עם תנועה תמידית ומעשים נועזים, מוזיקה ובעלי חיים" כך כותב ג'יימס מקברייד , סופר עיתונאי ומוזיקאי אמריקאי בן לכומר שחור ואם לבנה , השמיני מתוך 12 ילדיה-מעורבי הגזע, שהחליט לפני כ-18 שנה- בגיל 30 להתחקות אחר השורשים של אמו . את האוטוביוגרפיה הזו הוא כותב בשני קולות. בקולה של האם -"המפקד העליון בבית" - ובקולו שלו, ולנו הקוראים מתאפשרת הצצה נדירה ל”