“# מיסטר צ'יפס הוא שמו המקוצר (בחיבה) של מורה בבית ספר פרטי, באנגליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ברוקפילד אינו מוסד מהשורה הראשונה, כמו הארו או איטון, אבל עדיין מספק די והותר ניחוח אריסטוקרטי כדי שהורים ממוצא מכובד (אם כי לא מהמעלה הראשונה, חשוב להדגיש) ישלחו אליו את ילדיהם. וילדיהם ישלחו אליו את ילדיהם. ואלה את ילדיהם... אם תהיתם איך נוצרת מסורת. צ'יפס הנ"ל הוא מורה ללימודים קלאסיים שה”

“תמיד טענתי שכדי לכתוב פנינה ספרותית, אין צורך ב-500 עמודים. הספר של אדיתה מוריס סיפק לי עוד הוכחה לטענתי זו. זהו ספר של פחות מ-200 עמודים, אך רגיש ונוגע. עלילת הספר מתרחשת בהירושימה בשנת 1959. אנו 14 שנה לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, העיר אולי שוקמה מהריסותיה אך הניצולים עדין מלקקים את פצעיהם ומתמודדים מדי יום ביומו עם הצלקות שהותיר בגופם ובנפשם אותו בוקר נורא של 6 באוגוסט 1945. א”

“כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי. מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום”

“הקפלה הססטינית כמשל למורה שלי למרות שחלפו שנים רבות, אני זוכר בבהירות אירוע אחד מבית הספר היסודי. הגשתי למורה שלי חיבור על סתיו אפרורי, שהיה כתוב בדף מקומט, באותיות לא קריאות, ועם שגיאות כתיב. מה שנראה ממבט ראשון עגום ומדכא, עורר את סקרנותה, והיא חשבה, שיש משהו רגיש בחיבור, המעיד על יכולת חבויה. היא הפצירה בי להקריא את החיבור במסדר הבוקר, מול מאות תלמידים, אירוע שהעניק לי את ביטחוני העצמי והיוו”

“# מיסטר צ'יפס הוא שמו המקוצר (בחיבה) של מורה בבית ספר פרטי, באנגליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ברוקפילד אינו מוסד מהשורה הראשונה, כמו הארו או איטון, אבל עדיין מספק די והותר ניחוח אריסטוקרטי כדי שהורים ממוצא מכובד (אם כי לא מהמעלה הראשונה, חשוב להדגיש) ישלחו אליו את ילדיהם. וילדיהם ישלחו אליו את ילדיהם. ואלה את ילדיהם... אם תהיתם איך נוצרת מסורת. צ'יפס הנ"ל הוא מורה ללימודים קלאסיים שה”

“תמיד טענתי שכדי לכתוב פנינה ספרותית, אין צורך ב-500 עמודים. הספר של אדיתה מוריס סיפק לי עוד הוכחה לטענתי זו. זהו ספר של פחות מ-200 עמודים, אך רגיש ונוגע. עלילת הספר מתרחשת בהירושימה בשנת 1959. אנו 14 שנה לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, העיר אולי שוקמה מהריסותיה אך הניצולים עדין מלקקים את פצעיהם ומתמודדים מדי יום ביומו עם הצלקות שהותיר בגופם ובנפשם אותו בוקר נורא של 6 באוגוסט 1945. א”

“כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי. מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום”

“הקפלה הססטינית כמשל למורה שלי למרות שחלפו שנים רבות, אני זוכר בבהירות אירוע אחד מבית הספר היסודי. הגשתי למורה שלי חיבור על סתיו אפרורי, שהיה כתוב בדף מקומט, באותיות לא קריאות, ועם שגיאות כתיב. מה שנראה ממבט ראשון עגום ומדכא, עורר את סקרנותה, והיא חשבה, שיש משהו רגיש בחיבור, המעיד על יכולת חבויה. היא הפצירה בי להקריא את החיבור במסדר הבוקר, מול מאות תלמידים, אירוע שהעניק לי את ביטחוני העצמי והיוו”