ניו יורק בתאורים יפים, לא ארוכים מידי, שעושים חשק וגעגוע. הרבה קריצות לארועים מכוננים בהיסטוריה האמריקאית, ולא בכדי אני מציין את ענייני-אמריקה בהתחלה- הם רקע מצוין ומורגש מאוד לספר.
פול אוסטר כמו פול אוסטר בכתיבה זורמת ללא הפרעות, עלילה שלוקחת טוויסטים וסיבובים מעניינים שמחזיקים אותך קשוב. שמעתי מאחרים שהוא היה להם קליל- אני פחות מסכים, לקח לי זמן לקרוא אותו ועדיין הוא זורם ופולאוסטרי מאוד. אולי

אני אוהבת את פול אוסטר. עוד לא נתקלתי בספר שלו שאכזב.
גם בספר הזה ניכר הכשרון הגדול שלו לספר סיפור שזורם, מתקדם ומפתיע, בלי רגע אחד של ירידת מתח, ועם דמויות שעל אף שחלקן הזויות – כהרגלו של אוסטר – נשמרת אמינותן.
סיפורו של נתן גלאס מתחיל עם פרישתו לגימלאות. הוא שב לברוקלין, עיר הולדתו, כדי למות בה לבד ממחלת הסרטן שאובחנה אצלו. נתוני הפתיחה המדכאים הללו לא מכינים אותנו לקראת צלילה מיידית לתוך סיפו

נכון. אני מודה. הספר האחרון שקראתי היה כל כך גרוע שגם אם עכשיו היו נותנים לי לקרוא את "דפי זהב" של אזור גוש דן לשנת 2011 הייתי נהנית מכל רגע...
עדיין, אני רוצה לחשוב ולהאמין על עצמי שזאת לא הסיבה שבגללה כל כך אהבתי את "שגיונות ברוקלין" של פול אוסטר.
הספר הזה משרה איזשהו קסם לדעתי שלא יצא לי לפגוש בהרבה ספרים אחרים לפניו:
קסם מעצם הגדרתו קשה לפעמים להסברה אבל אני חושבת שכאן זה משהו שנעוץ בדמוי

גיל שישים הוא גיל מפתיע. אני עוד לא שם, אבל יש מספיק אנשים בסביבתי שאני רואה אותם מגיעים אליו ואני מסתכלת ונערכת. עם תוחלת החיים של העולם המערבי במאה העשרים ואחת שישים הוא כבר לא "זקן", אבל עדיין יש מספיק תחושות שהופנמו בנו בגיל צעיר ומהדהדות דורות קודמים יותר ומחייבות לפחות חשבון נפש, אם לא תחושה ממשית של כניסה לחלק הפחות אהוד בחיים.

ניית'ן גלאס הוא בן שישים. כמו כן הוא מתכונן למותו ומתוקף כך

באיחור קל (ולא בהכרח אופנתי) התגלגל לידי שגיונות ברוקלין של פול אוסטר. האמת – אני נהנית. אוסטר יודע לספר סיפור; הוא שואב את הקורא לתוכו, משתף אותו במלאכת טוויית העלילה, גורם לי לצחוק בקול רם בסצנות מסוימות, להתרגש ולדמוע באחרות, ולהישאר מחוברת ומתעניינת לכל אורך הקריאה. גם כאן אוסטר מתגלה כאומן בלספר סיפור – אך מצד שני, יש משהו קצת מתסכל בקריאה הזו. לעיתים נדמה שהספר נכתב אולי על ידי chatgpt, על פ

נתן גלאס, סוכן ביטוח בגמלאות, חלה בסרטן וחיפש מקום שקט למות בו,
כך מצא עצמו חוזר לשכונת ילדותו בברוקלין, ארה"ב.
נתן התגרש מאשתו. וביתו היחידה רייצ'ל, כועסת עליו ולא עונה לשיחות הטלפון שלו.
פגישה מקרית עם אחיינו טום ווד, בנה של אחותו המנוחה,
גורמת לחידוש הקשר המשפחתי וטום הופך להיות חלק משמעותי בחייו של נתן.
בינתיים, הסרטן בנסיגה ונתן נשאב לדמויות שהוא פוגש בברוקלין,
אורורה אחייניתו האבודה.

נניח שכל חייכם אתם אוכלים אוכל ממש גרוע. אתם יודעים שהוא לא מי יודע מה אבל לא מבינים עד כמה הוא גרוע. ואז אתם רואים את האור ונחשפים לארוחות מזינות, בריאות, שיר הלל לגוף. אתם מסיימים את הארוחה ומרגישים כל תא בגוף מודה לכם על הבחירה המצויינת שלכם. ואז אתם מבינים איזה זבל האכלתם אותו כל החיים. אז אותו דבר קרה לי עם הספר הנוכחי. זהו. הנמשל נראה לי די ברור ואני הולכת לקרוא עכשיו את כל שאר הספרים של פול

מכירים את זה שחבר ותיק מאכזב אתכם ? לא מגיע לפגישה, מסנן טלפונים, שוכח להגיד מזל טוב ?
אז ככה אני מרגיש עם אוסטר.
אמנם לא היינו בקשר הרבה זמן. הוא פנה לדרכו בנבכי הספרות האמריקאית, ואני התקרבתי קצת לספרים בעלי זהות עברית-יהודית . אל תבינו לא נכון- בין לבין הצלחתי לתקוע איזה קלאסיקה או איזה פנינה מודרנית. אפילו מותחנים פה ושם.
הכרנו במר ורטיגו, שבעיני הוא הטוב ביותר שלו. לא אשכח כמה היינו קרובים

לפני שאני מתאר מה יש בספר הזה, אני מבקש להסביר אחת ולתמיד מדוע אני אוהב לקרוא את אוסטר. אם ניקח בחשבון שהחיים של כולנו הם שרשרת אישית וצבעונית של אנקדוטות, כזו המתמשכת כמו פס ייצור אינסופי, שלידו עומדים פועלים ומדי פעם מוסיפים חלק, הרי מה שאוסטר עושה לנו הוא הצגה של מין פס ייצור פרטי כזה, אליו אנו נחשפים ונסחפים יחד עימו עד לאחת מתחנות היציאה. אוסטר יודע לשזור "חיים", יודע להכניס בהם סיפורים מרתקי