אפשר להיות ציניים אחרי "ימי שלישי עם מורי" ולומר שמיץ' אלבום מתמחה בכאב אנושי. מצד שני, למצוא את צ'יקה עוסק בהרבה כאב, שמחה, אהבה, תקווה. בסוף, כשהדמעות כבר זולגות מעצמן, הציניות מפנה את מקומה למקומות שכל אחד מהקוראים נלקח לשם באופן פרטי. לא בודקים ולא צריך דרכון.
תחילת 2010 תיזכר כשנה בה היכתה רעידת אדמה בהאיטי וכ-230,000 איש מתו. הרס רב נגרם והוא עדיין קיים שם. מיץ' אלבום, איש רב פעלים, אבל בעי

ציפיתי למסע מרתק ומחכים עם הספר הקצר הנקרא בשעות ספורות.
מיץ' (המחבר) מקשיב יום אחד לתכנית 'נייטליין' עם טד קופל ומתאבן. המרואיין הוא מורי (מוריס) שוורץ.
כסטודנט היה מיץ' תלמידו של מורי עשרים שנה קודם. מורה שרצה להנחיל לתלמידיו חוכמת חיים, פילוסופיה, פסיכולוגיה. מוערך ואהוד עליהם והסובבים אותו. עבור מורי היה מיץ' תלמיד יוצא דופן, עילוי. כעת, כעבור שנות נתק רבות בהן מיץ' שקוע בקריירה ומרוץ החיים

כשאני שומע שמישהו מהם עוזב את העולם, אני חש בצביטה קטנה. בכל פעם שאני רואה מודעת אבל, אני מרגיש שפספסנו. תהיתי עם עצמי: תחושת החמצה זו, על שם מה? הרי כולנו אבק, מעפר באנו ולעפר נשוב, יש כבר אינספור מאתנו, בטיפה סרוחה מוצאינו ובמקמוק סופנו.


הפכתי בדבר והפכתי וסוף סוף: אאוריקה! העניין הוא שאני אוהב לשמוע סיפורי חיים של אנשים ובמיוחד של זקנים (אזרחים וותיקים אם תרצו). בתקופת נערותי, הייתי מגיע

אני ניגשת לכתוב על הספר הזה ועל צ'יקה הזו בתחושות וברגשות מעורבבים. אבל המילים רוצות להכתב. אני רוצה לספר.
מי שמכיר ואוהב את כתיבתו של מיץ' אלבום כנראה יודע שהן מבחינת הכתיבה והן מבחינת התוכן והעלילה, קשה להפסיק לקרוא. כי זה טוב. הרבה הרבה יותר מטוב. וזה אפילו לא הכל.
אבל התוכן. נגלה לי, לא פעם אחת ולא בספר אחד שלו, הצורך לעכל לאט, בפיסות קטנות. לעצור להרהר, לברר.
כך גם כאן. לא אגזים אם אתאר

שוב אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. נו טוב.
לפני כמה זמן קראתי ספר שהגיבור שלו פוגש מין ביצ' מניפולטיבית
ואז הם הופכים לבני זוג והקשר ביניהם מתפתח,
וכל הזמן היא יותר ויותר ממשטרת אותו לחשקים הילדותיים שלה,
ו"מסבירה" לו מדוע הוא צריך לעשות דבר זה או אחר.

ואני כל הזמן מחכה לקטע שבו הוא קולט מי היא וזורק אותה...
ולא.
עד סוף הספר הוא רק יותר ויותר נכנס לראש הזה של "איזה מזל יש לי, למ

זמן רב רציתי לקרוא את הספר הזה. שאלתי אותו מהשכנה החביבה שהכרתי במקלט ודמיינתי בראשי איך כאשר אחזיר לה את הספר אוכל לומר "וואו איזה ספר מדהים, תודה רבה שהשאלת לי אותו". עכשיו אני אצטרך להוריד את האווירה ולהגיד שלא אהבתי. טוב נו, או שפשוט אשקר בנחמדות.

סיפור הבסיס מלא בפוטנציאל. פרופסור זקן מגלה כי הוא חולה בניוון שרירים וימיו ספורים. סטודנט לשעבר שלו, נתקל במקרה בראיון שלו בטלוויזיה מדבר על מחלת

שמעתי על הספר הזה כבר לפני שנים, אבל רק עכשיו הזדמן לי לקרוא אותו. לא מדובר כאן בספרות יפה
של סופר שמספר סיפור, אלא בפגישות שבועיות לאחר נתק של שנים רבות,
של איש תקשורת באמצע חייו, עם מי שהיה פעם מורה אהוב שלו באוניברסיטה
כשהיה סטודנט. אותו פרופסור עומד עכשיו למות. שניהם יודעים זאת כמובן ומדברים על המוות ועל החיים
ומשמעותם. אלו הם שיחות מעניינות
ואנו מקבלים תובנות רבות שמשמיע אותו הפרופסור

למרות השם הקטלני, הספר לא שייך לסדרת ג'ק ריצר ולי צ'יילד. ובניגוד אליה, זהו תרגום נאמן של שם הספר ולא המצאה נטולת השראה של הוצאה לאור.

בן קופר (קואופר, במבטא בריטי) הוא פסיכיאטר ניו יורקי צעיר בבית החולים האפיסקופלי. ערב אחד, מובא למיון מיליונר בשם הארי שפירו הנתון במשבר פסיכוטי ומאיים להתאבד. מיליונר אמרתי, ובכן, מדובר באחד מאלה ששמם מתנוסס על אגף בבית החולים. למרבה הצער, החולה האובדני מצויד ג

"ימי שלישי עם מוֹרִי" הוא ספר בגודל בינוני, 13.5 * 21 ס"מ, ובעוביו הוא מכיל רק 165 עמודים (כולל כמובן דפי פתיחה בסיסיים). בנוסף, בלא מעט דפים יש עוד חלקים לבנים ריקים כי חלקם פתיחה של פרקים או סיומם, ובמקרים רבים הכיתוב בעמוד האחרון בסוף הפרק לא מגיע לתחתית הדף.
אז כמה דפים יש לנו סה"כ? – בהימור כללי אולי 155. לערך. משהו בסגנון.

מכאן, שאפשר לומר שאת הספר הזה אפשר לקרוא בנסיעה אחת בכיוון אחד, ב