ביקורת ספרותית על סיבות להישאר בחיים מאת מאט הייג

---

שוב אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. נו טוב.
לפני כמה זמן קראתי ספר שהגיבור שלו פוגש מין ביצ' מניפולטיבית
ואז הם הופכים לבני זוג והקשר ביניהם מתפתח,
וכל הזמן היא יותר ויותר ממשטרת אותו לחשקים הילדותיים שלה,
ו"מסבירה" לו מדוע הוא צריך לעשות דבר זה או אחר.

ואני כל הזמן מחכה לקטע שבו הוא קולט מי היא וזורק אותה...
ולא.
עד סוף הספר הוא רק יותר ויותר נכנס לראש הזה של "איזה מזל יש לי, למה מגיע לי כל הטוב הזה..."
וגם אם הוא חושב על אלטרנטיבות,
ומדמיין שאולי היו לו חיים יותר טובים עם מישהי אחרת - הוא מתייחס לזה כדבר רע.
כל כולו בקטע של "לא מגיע לי אותה"...
שזה אחד הסימנים המובהקים ביותר למערכת יחסים אלימה רגשית.

אז למה בכל זאת?
למה הוא איתה...
שאלת השאלות.

דיכאון הוא כמו לחיות עם ביצ' מניפולטיבית.
היא נראית כמו החבילה השלמה -
שיש לה את הלוק הנכון,
ואת האוכל הכי טעים,
את כל האופציות הכלכליות
מעמד, קשרים, וזרועותיה שלוחות לכל עבר.

היא דורשת רק דבר אחד קטן בתמורה...
רק את החופש שלך.
תראה כמה היא נותנת לך,
אז מה זו כבר הזכות להחליט בעצמך, מה זאת הקטנוניות הזו???

אם מישהו נכנס לכלא אז יש בו סורגים אמיתיים.
פיזית קשה מאוד לברוח.
אבל כשאדם נמצא בכלוב עם דלת פתוחה
למה הוא לא בורח??
או, כי הכלוב הוא מזהב.

כי יש הרבה מה לעשות עם הזהב הזה:
אפשר להתגאות בו (זה לא שמישהו מתגאה בדיכאון, אבל כן בלהיות אדם ש"יודע דברים, לא תמים כמו אחרים"),
אפשר לדמיין את כל האופציות שהוא יכול לזמן ("מסע בדמיון כי שם הכי טוב, חלמתי שהכול כמו אז" ותודה לש. ארצי)
אפשר להרגיש מיוחד (ולהגיד שאף אחד אף פעם לא חווה את מה שאתה חווה)
אפשר לספר לעצמך שהזהב לא מעניין אותך, ושלא בגלל זה אתה נשאר. (שזה מעין מבחן כזה ואתה מצליח.)
בקיצור -
הדיכאון משחק לך על החולשות האנושיות כמו מפלצת
ומשכנע אותך שאתה המפלצת.

הספר הזה מביא ממש בגובה העיניים את חוויית ההתמודדות עם דיכאון קשה
דיכאון קשה הוא דיכאון שהוא מניפולטיבי בעצם.
דיכאון שמספר לך שהוא לא דיכאון, שככה הם החיים,
שזה בכלל אתה שדפוק, שהחולשות האנושיות שלך הן רק שלך, ובעיקר -
כמו כל טיפוס מתעלל,
אסור שאף אחד יידע!

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על סיבות להישאר בחיים