ספרות על העולם השלישי אינה חביבה עלי כלל. אני לא נמשכת לאנתרופולוגיה, תיירות אינה הבילוי המועדף עלי ובכלל - אני עדיין מנסה לפענח את טיבה של התרבות המערבית בה אני חיה, ומשאירה את הבנת התרבויות הזרות למשכילים ממני. מה שאני רוצה להגיד, שהבחירה בספר הזה אינה טריוויאלית מבחינתי, לא כל שכן עוצמת ריתוקי אליו, החשיבה המרובה שהוא גרם לי בשעת קריאתו ואחריה.

מיסיונר מג'ורג'יה מגיע עם משפחתו לשליחות מיסיונ

כמה פעמים שמענו את הורינו מטיפים לנו שאת האוכל שאנחנו מסרבים לאכול או מעקמים את האף למראה מאכל לא ממש אהוב היו טורפים בשמחה ילדים באפריקה ומודים לאלוהיהם או לאליליהם על כל פירור המגיע לפיהם.
מה יודעים ילדינו המפונקים להשחית מכל בחינה שהיא על מחסור או רעב או סכנה קיומית בגלל מחלה התוקפת כתוצאה מהיגיינה לקויה מכיוון שמי השתיה בנהרות מזוהמים על ידי חיידקים המגיעים מהפרשות בני אדם או חיות.
כמה פעמים

למרות שכבר מההתחלה היה ברור לאן זה הולך, זה לא הפריע לי. האמנתי לילד שסיפר לי את הסיפור וזה שהוא לא הבין את מה שכולנו מבינים נראה לגמרי נורמלי ואפילו מתבקש. תמימות היא לא משהו שכדאי להשיל מעליך. לרוע המזל זה קורה כמעט לכולנו. מוקדם מידי או מאוחר, איש איש ומזלו. 

יש משפט כזה שאומרים, בעיקר בעבודה, שלכל אחד יש תחליף. אולי טוב להגיד את זה, בעיקר במקומות עבודה שרוצים שמי שעובד בהם לא יהיה שאנן מידי

כקוראת שחיה ונושמת ספרות עם עומק פסיכולוגי ומחקר היסטורי מעמיק, הגעתי ל"תורת עץ הרעל" עם מוכנות מלאה לסאגה אטית וליניארית. הרי אין לי בעיה עם קצב איטי או עם עלילה שנבנית מאנקדוטה אחת לשנייה, כל עוד הן נוגעות בנשמה. לצערי, במקרה הזה, כבר בעמוד 60 נאלצתי להודות שמדובר בפרידה הכרחית.
הבעיה המרכזית שלי היא "קישוטיות היתר" בכתיבה של קינגסולבר. יש כאן מפגן של יכולת לשונית וניסיון להיכנס לנבכי הדמויות דר

בסצנה באחד מהפרקים הראשונים בספר עומד המטיף המיסיונר נתן פרייס בחצר בית הכומר שזה עתה עבר אליו, בכפר קטן בזאיר, הלא היא קונגו, והוא עודר את האדמה, כלומר את העפר האדום-חום, ומיישר אותה היטב, על מנת לשתול בה צמחי מאכל. מן הצד עומדת מאמה טטאמבה, עוזרת הבית המקומית שאותה ירש מהמטיף הקודם שהיה לפניו, ונוזפת בו על כל צעד ושעל. על יישור האדמה, על החזקת הענפים והגבעולים של הצמח שהשתלט על המקום בידיים חשופ

ראיתי בסימניה המלצות על שלושה מספרי ברברה קינגסולבר: "הלקונה", "כוון הנדידה" ו"מקום בלב:סוד החיים של נהר סן פדרו" . לכל אוהביה של הסופרת המצוינת הזו - מומלץ מאוד לקרוא את הטוב שבספריה - לפחות לטעמי: "תורת עץ הרעל". כומר אמריקני יוצא עם אשתו ובנותיו לקונגו כדי לנצר את הילדים. ספר שממחיש את המהלכים של פאנאט דתי כלפי אנשים תמימים ומסכנים - כולל כלפי בני משפחתו. כל פרק כתוב מפי אחת מהמלוות, בסגנון ה

אז לאחר ששמעתי וקראתי את הבקורות הנלהבות...הגעתי לספר.
ספר עמוס ודחוס המסופר ב- 4 וחצי קולות.
4 קולות השייכות לבנות המשפחה וקול קטן שמשמיעה מדי פעם האמא. ודווקא את קולה של האם רציתי לשמוע הרבה יותר.
רציתי להבינה, רציתי לשמוע את דעותיה.
למרות שכל בת כותבת את הדברים מזוית הראיה שלה עדיין חשתי שבעצם אני קוראת כל פעם מחדש את אותו הדבר.
כבד, משעמם ולא מספיק עמוק.
קשה היה לי להזדהות עם הדמויות.
ו

מה יכול לצאת אם מערבבים כומר מטיף, היוצא עם משפחתו בשליחות לקונגו, ובאותה עת יש לראשונה בחירות דמוקרטיות, הפיכות צבאיות וסיפור המסופר ע"י 5 נשים?
מלודרמה? טלנובלה? סיפור סוחט דמעות? לא, לא ולא.
המחברת, ברברה קינגסולבר, הצליחה לרקוח בעזרת יכולת סיפורית מרשימה סיפור מופלא על טירוף אישי, טירוף מערכות ומציאות העולה על כל דמיון. הסיפור אמנם לא אמיתי, אבל המאורעות כן ובתוכם שזור סיפור שיכול היה להיות