ביקורת ספרותית על תורת עץ הרעל (מהדורת 2001) מאת ברברה קינגסולבר
ספר מעולה

---

בסצנה באחד מהפרקים הראשונים בספר עומד המטיף המיסיונר נתן פרייס בחצר בית הכומר שזה עתה עבר אליו, בכפר קטן בזאיר, הלא היא קונגו, והוא עודר את האדמה, כלומר את העפר האדום-חום, ומיישר אותה היטב, על מנת לשתול בה צמחי מאכל. מן הצד עומדת מאמה טטאמבה, עוזרת הבית המקומית שאותה ירש מהמטיף הקודם שהיה לפניו, ונוזפת בו על כל צעד ושעל. על יישור האדמה, על החזקת הענפים והגבעולים של הצמח שהשתלט על המקום בידיים חשופות, ועוד כהנה. אבל נתן עומד בנחישות ומסיים את עבודתו. את מהות הצמח, הלא הוא עץ הרעל, הוא מגלה כבר למחרת - מדובר במעין סרפד שגורם לפריחה נוראית על כל מקום שבו נגע בעור חשוף. הדרישה של מאמה טטאמבה לבניית "גבעות", תלוליות עפר במרכז החורשה, קיבלה את ההסבר והסיבה רק כמה חודשים אחר כך - כאשר גשמי הקיץ שטפו את החלקה ולקחו איתם את כל מה שנזרע ונשתל בה.

השפה המדוברת בקונגו היא צלילית, שינוי בטון בו אומרים את המילה משנה גם את משמעותה. בחודשים הבאים לומד פרייס את השפה ונושא בה את ההטפות שלו כדי לא להזדקק למתורגמן. מה שהוא לא יודע זה שמילת התואר שבה הוא בחר להלל את האלוהים, בדרך שבה הוא אומר אותה, נשמעת בפי המאזינים שלו כמו המילה המתארת את עץ הרעל. ולמה שמישהו יילך אחרי אלוהים כזה. או יסכים להטביל את ילדו בנהר, כאשר הכל יודעים שבנהר ישנה סכנה של תנינים.

מיסיונרים, כמו קולוניאליסטים, כמו פקידי הברון במושבות אצלנו, נוטים לבוא עם הידע שקיים אצלם, ידע שיש לו תעודות מבוססות בדמות הצלחה כבירה בחקלאות ובתעשייה. והם באים מלאי כוונות טובות ומנסים ליישם את היידע שרכשו לטובת הילידים הפראיים המסכנים שמזלם לא שפר עליהם לזכות באותו ידע. בספרו "רובים חיידקים ופלדה" שואל ג'ארד דיימונד איך קרה שהתרבות המערבית - האירופית, השתלטה על העולם והכחידה תרבויות אחרות, לעיתים עשירות הרבה יותר. הוא נותן לתופעה מגוון סיבות, חלקן קשורות להבדלים הגיאוגרפיים והאקלימיים שאיפשרו גישה קלה למחצבים ולמשאבי טבע כמו נהרות, שימוש בבהמות גדולות, אימוץ סוגי גידולים ויכולת ההעברה ממקום למקום מה שאיפשר הצמחה של חקלאות המונית. כמה מאות שנים אחרי שהספרדים, ההולנדים והבריטים הכחידו את התרבויות הילידיות של יבשת אמריקה וירשו אותן, הגיעו אנשי מיסיון אמריקאים וניסו לעשות אותו דבר לאפריקה. ונחשו מה? לפעמים יש סיבות טובות ל"פראים הפרימיטיביים" לא לאמץ את הידע המורעף עליהם בידי זרים שוחרי טוב.

הספר הזה היה ברשימת "צריך לקרוא" שלי, מאז שקראתי את הספר "כיוון הנדידה" של אותה מחברת, לפני שש שנים. כיוון הנדידה היה מצוין ממש, וקיוויתי שכך יהיו גם ספרים אחרים הנכתבים על ידי אותה כותבת. הכריכה האחורית מרתיעה קצת - הסיפור עמוס ודחוס, מסופר מתוך לא פחות מחמש נקודות מבט נשיות, שהן אשתו של פרייס אורליאנה וארבע בנותיו. לא קל לספר סיפור בחמישה קולות, קולם נשיים, שניים מהם שייכים לתאומות, ואחד שייך לילדה קטנה. הקושי הוא כפול כי ראשית יש את הקושי בכתיבה, לייצר "קול" נפרד לכל אחד מהקולות המדברים כדי שיהיה דמות נפרדת. הקושי השני הוא העלילתי, כי הפיתוי גדול לספר את אותה סצנה שוב ושוב מכמה זוויות מבט, מה שעלול להלאות את הקורא. יצירת רצף עלילתי מתמשך בלי חזרות כאלה זה מעשה אמן. הקולות של "עץ הרעל" שונים. נתן, המטיף, בכלל שותק. נוכחותו קיימת כל הזמן, אבל אין שומעים את נקודת המבט שלו. אשתו אורליאנה, הכנועה והמסורה לגורלה, כותבת מעין יומן בדיעבד, שנים אחרי האירועים כשהיא כבר בחזרה בארצות הברית. וארבע הבנות הן שונות מאוד. אחת התאומות נכה ומסתכלת על העולם מעדשה של פלינדרומים ומשחקי מילים. התאומה השניה מחוננת ומעריצה את אבא שלה. רייצ'ל אחותן הבכורה היא שטחית וקלילה ונוטה לשיבושי לשון משעשעים, ורות מיי הקטנה היא באמת קטנה וכזאת גם נקודת המבט שלה.

הספר נושא אותן במהלך חודשי השהות הקשוחים בכפר הנידח בקונגו הבלגית, בשנות השישים של המאה הקודמת. ההלם מול התושבים, העוני, הרעב, השפה והמנהגים המוזרים, ההתמודדות עם המחלות המקומיות ועם האב הסמכותני, ועד לטרגדיה וליציאה האומללה (בפרק ששמו המתורגם הוא "שמות" אבל מדובר בעצם באקסודוס - יציאת מצרים), ועד לפיזור המשפחה - מי חזרה לארצות הברית ומי שנשארה באפריקה. מראש חשבתי ששני הפרקים האחרונים מיותרים כי אינם מוסיפים לעלילה והבנות המספרות כבר בגרו וגדלו, אבל הם מוסיפים לספר את סיפורה הפוליטי של קונגו ושל חלקים נרחבים מאפריקה, מנקודות מבט שונות.

וכן, זה ספר דחוס. יש בו תיאולוגיה ומיתולוגיה, והיסטוריה ופוליטיקה, ויחסים אנושיים והרבה צער וסבל, אבל גם הרבה תקווה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תורת עץ הרעל (מהדורת 2001)