כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי, על גבול החרדי. מובן שהאמנתי באלוהים. זה מה שהכרתי, לא היה משהו אחר להאמין בו ולא שאלתי שאלות, ומאחר ואפילו טלוויזיה לא היתה, לא היתה דילמה מה להדליק בשבת. לא היה מה. משבגרתי, נניח גיל 14, הבנתי שמשהו חורק בעניין הזה ששמו אללה, הרי כבר מכיתה ד' אני בבית ספר ממלכתי, והיה צריך להעדיף תחליף.
אבי נפטר כשהייתי בן 11 ובכל חג הייתי הולך, כמי שכפאו שד, לבית הכנסת. אבי היה ד

איזה ספר!! בלעתי אותו בשלושה ימים של הנאה צרופה. באמת שלא ציפיתי להינות ככה מספר עיון. אני יודעת שהספר הזה לא יצא אתמול ואת הרעש שלו, לטוב ולרע הוא כבר עשה. ברור לי גם שמן הסתם הוא משכנע בעיקר את המשוכנעים, ואף "אלי ישי" או מישהו דומה לא יסיים לקרוא את הספר הזה כשהוא דופק על מצחו בכוח וצועק "איזה אידיוט אני".

גם אני, כששמעתי עליו עם יציאתו לאור לפני כמה שנים חשבתי עליו כעל קוריוז או להטוט מסחר

כשאני שומע אנשים מתווכחים על הנושא העיקרי בספר של דוקינס, בריאתנים ודרוויניסטים, אני סבור ששניהם יוצאים מאותה נקודת הנחה שהיא שגויה מעיקרה. נקודת ההנחה היא שמדע מצד אחד וערכים מצד שני שזורים זה בזה ומשפיעים בצורה ישירה אחד על השני. נקודת הנחה זו היא שגויה ובעייתית. היא מבלבלת את כל הנושא ועושה ממנו סלט שלם של מדע וערכים, כששני האחרונים צריך לדון בהם בנפרד. את המדע אנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יו

אל הספר הזה הגעתי בטעות. חיפשתי ספר שמציג ניסויים גרועים או תפישות מדעיות שגויות בתחומי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה, כגון הניסויים המוזרים שמתוארים בספר "החיים המסתוריים של הצמחים" (שימוש בפוליגרף לבדיקת תגובות צמחים לגירויים שונים ומסקנות מוזרות בהתאם). לו הייתי טורח להביט בתקציר, הייתי מבין שזה לא בדיוק הספר שאני מחפש.

אז על מה הספר?

בן גולדייקר (Goldacre), רופא וחוקר בריטי, מתייחס לתחום

כנראה שלא, אבל למי באמת אכפת.
אם אפשר לסכם את הספר במילה אחת - דרווין. בשתי מילים - ברירה טבעית. כל טיעון של דוקינס מגיע בסופו של דבר בדרך זו או אחרת לדרווין ולברירה הטבעית. לא שזה רע, זה פשוט קצת מייגע לפעמים.
דוקינס יוצא בספר למסע צלב משלו נגד הדתות באשר הן, במטרה להוכיח בצורה מדעית כי עצם קיומו של יצור בעל תבונה עליונה הוא בלתי אפשרי. דוקינס תוקף את הדת מכל זווית אפשרית, ומוכיח בקיאות בכל הטי

ונפתח בקלישאה: ספר שצריך ללמד בבתי הספר.

זה התחיל לפני הרבה שנים. היה מבצע. בסטימצקי נדמה לי. הגעתי לקופה והתברר שאני יכול לבחור ספר ב-20 שקל ממאגר מסוים של ספרים. "יכול" הפך עד מהרה ל"חייב", שהרי מבצע זה מבצע. לא העמקתי, ובחרתי לפי כותרת פופוליסטית שצדה את עיני - אותה אחת שגרמה לי מאוחר יותר לתחושת מיאוס קלה, ולספר - להישאר על המדף. כך חלפו להן שנים, עד שהחלטתי שהגיע הזמן, וכשפתחתי את הספר התב

אחרי פסח, סבתא אומרת לי, אני אורזת את הכלים. ובתוך הקופסה של כלי פסח אני מכניסה גם בקבוק שמן וקילו סוכר. כי השנה יש, אבל מי יודע מה יהיה בשנה הבאה? אז אני שומרת. גם אני שומרת. סתם כי יכול להיות שביום שאוריד את כלי פסח יתחשק לי להכין איזה צ'יפס נחמד, ולא לחכות לקניות מהסופר. אני מודעת היטב לכך שאני חיה בעידן אחר, עידן שבו יש מגוון מוצרים בסופר הקרוב, ושירות שמוכן להביא לי אותם על פי הזמנה. עידן שבו

האיש הזה ניל שובין מצליח להעביר בספר את ההתלהבות שלו מהחקר והגילוי של מאיפה באנו, הוא חקר מאובנים ודנ"א ומגלה דברים מעניינים מאוד: שבתוכנו יש גן חיות שלם.. יש בנו משותף למדוזות, ראשנים ודגים עד צבים ודובי קוטב. ומסביר בהמשך כל מיני תופעות כמו למשל תופעת הגיהוקים על בסיס מנגנון עתיק שנמצא בנו עוד מימינו כראשנים. ומראה הקבלות מאוד מעניינות בין תהליך ההתפתחות של עובר אנושי ברחם אמו לבין ההתפתחות של ע

אז מי הן האופטימיסטיות? מה גורם לאותה נטייה מובנית של אנשים מסוימים להאמין תמיד בעתיד טוב יותר? אולי אלה פשוט בני ובנות אדם שהתברכו בנוכחות מוגברת של סרוטונין בדם ומוחם מופצץ ללא הרף בדופמין? ייתכן והטבע הנדיב סימם אותם על ידי אנדורפינים שנשפכים במערכת העצבים שלהם כמים...

מבלי לתת את דעתו בסוגיה הנוירולוגית המרתקת, מפציר בנו מאט רידלי להאמין שיהיה ורוד - פשוט כי המחקרים וההיסטוריה מצווים לנו על