מאז שקראתי את החלק הראשון של זכרונותיו של פאוסטובסקי עברה שנה.
כמעט והספקתי לשכוח את החיוניות, את החן ואת הרוח הטובה השורה על כתיבתו.

ובכן, גם החלק השני - "נעורים חסרי מנוח" - מעניין וטוב כקודמו.
החלק הראשון - "השנים הרחוקות" - הסתיים כשהמחבר סיים את לימודיו בגימנסיה הקלאסית בקייב.
עתה הוא מחפש לאן יוליך את חייו, אך במהרה פורצת מלחמת העולם הראשונה והוא בן 22.
הוא מתגייס ומשרת בתור חובש.
בת

מאיזו סיבה עשוי ספר זכרונות אישי להפוך ראוי ורצוי לקריאה על ידי אנשים רבים?
עולים בראשי שני קריטריונים עיקריים:
א. החוויות האישיות של הכותב נוגעות לאנשים רבים, לדוגמה מסיבות היסטוריות (במקרה הישראלי - שואה, מלחמות ישראל, הקמת המדינה וכד'. לדוגמה: "סיפור על אהבה וחושך", "תיאום כוונות") או שהן מעניינות במיוחד (לדוגמה: "פרפר", "בחזרה מטואיצ'י").
ב. איכות הכתיבה, יופיה, ייחוד סגנוני וכד' (לדוגמה:

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנ

אם אתם רגשנים, רגישים או בעלי עין טובה - הספר ייהנה אתכם. פאוסטובסקי כותב על חייו כצעיר, מתוך השקפה בריאה על החיים, ומתוך כבוד ואהבה לכל אדם. ספר פשוט נוגע ללב באנושיות שבו. יש לפאוסטובסקי עין חדה בנוגע לאורחות המין האנושי, אבל בלי ביקורתיות. כתוב בשפה ארכאית משהו, מי שאוהב את זה - הרויח.