#
מיסטר צ'יפס הוא שמו המקוצר (בחיבה) של מורה בבית ספר פרטי, באנגליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ברוקפילד אינו מוסד מהשורה הראשונה, כמו הארו או איטון, אבל עדיין מספק די והותר ניחוח אריסטוקרטי כדי שהורים ממוצא מכובד (אם כי לא מהמעלה הראשונה, חשוב להדגיש) ישלחו אליו את ילדיהם. וילדיהם ישלחו אליו את ילדיהם. ואלה את ילדיהם... אם תהיתם איך נוצרת מסורת.

צ'יפס הנ"ל הוא מורה ללימודים קלאסיים שה

תמיד טענתי שכדי לכתוב פנינה ספרותית, אין צורך ב-500 עמודים. הספר של אדיתה מוריס סיפק לי עוד הוכחה לטענתי זו. זהו ספר של פחות מ-200 עמודים, אך רגיש ונוגע.

עלילת הספר מתרחשת בהירושימה בשנת 1959. אנו 14 שנה לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, העיר אולי שוקמה מהריסותיה אך הניצולים עדין מלקקים את פצעיהם ומתמודדים מדי יום ביומו עם הצלקות שהותיר בגופם ובנפשם אותו בוקר נורא של 6 באוגוסט 1945.

א

כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי.
מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום

הקפלה הססטינית כמשל למורה שלי

למרות שחלפו שנים רבות, אני זוכר בבהירות אירוע אחד מבית הספר היסודי. הגשתי למורה שלי חיבור על סתיו אפרורי, שהיה כתוב בדף מקומט, באותיות לא קריאות, ועם שגיאות כתיב. מה שנראה ממבט ראשון עגום ומדכא, עורר את סקרנותה, והיא חשבה, שיש משהו רגיש בחיבור, המעיד על יכולת חבויה. היא הפצירה בי להקריא את החיבור במסדר הבוקר, מול מאות תלמידים, אירוע שהעניק לי את ביטחוני העצמי והיוו

ילדה בת 6 מושארת לבדה בחדרון דל בעלית הגג בפריס. נותרה איפה קלייר הקטנה בת ה 6 לבדה .חרדה ומתגעגעת לאמה, היא משוטטת לבדה ברחובות העיר יחד עם פיירו- בן השכנים החריף. שני "ילדי פריז" קטנים , מעשיים, עצמאיים. ילדים שנאלצו להיות גדולים כבר בגיל רך בגלל קשיי החיים : זו- ילדה יתומה מאב, שאמה מתפרנסת מעבודות תפירה מזדמנות, וזה בן להורים קשיי יום ומרובי ילדים- שידם נוחה על השוט והחגורה. יחד הם מגלים את

הצונאמי הטיל על חופיה ההרוסים של יפן גם הזיכרון הכואב של הספר פרחי הירושימה. שנים רבות חלפו מאז קראתי אותו (או בו) כמה פעמים. אינני זוכרת את שמות הגיבורים, אבל את תוכנו אני זוכרת גם זוכרת.
אמריקאי צעיר בא לביקור ביפן שאחרי מלחמת העולם השנייה. יפן הזדרזה לעטות מסכה של נורמליות על פניה כדי להשתקם מתוצאותיהן ההרסניות של שתי פצצות האטום. לכאורה, משפחה רגילה, שמקבלת אותו על פי כל גינוני הנימוס. שהרי ב

זה ספר מהסוג שגורר שאלות. הן מתחילות כבר כשרואים את הכותרת: "הילדה שנשארה לבדה". בת כמה היא אותה ילדה? לכמה זמן נשארה? וכמובן החשוב מכל - למה לבד, ולא עם מבוגר אחראי? לפחות על השאלה הראשונה אין מענה מספק. בגוף הספר נאמר שהילדה בת שש. לאור כל מה שקורה אחר כך ולאור התפקוד שלה - לחלוטין לא סביר. על הכריכה האחורית כתוב שהיא בת עשר, וזה כבר סביר יותר.

למה נשארה לבד? כי היא בת במשפחה שהיום היתה נקראת

הספר צבע את ילדותי. הפלגתי בדימיוני עם גוליבר לכל המקומות המדהימים שהגיע ובליבי התפללתי שיחזור הביתה באיזשהו שלב.