"אני בן שש והישבן שלי בוער.אימא אומרת שאסור לפנק ילדים,והיא מלקה אותי בכל בוקר. כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהרים,רק לעתים נדירות אחרי שעה ארבע".

האם אפשר לנתק יצירה מחיי הכותב שלה או מהתקופה שבה היא נכתבה ? -התשובה החד משמעית לגבי הספר הזה- היא שלילית.
בפתח אחד מסיפוריו כתב העיתונאי והסופר ז׳ול ואלֶס "אני עומד להרוג שתי ציפורים במכה אחת,להעניק לכם את הביוגרפיה שלי, ובה בעת לתקוף – באמצ

אישה מתעוררת בוקר אחד ומוצאת את הבחור לידו ישנה בלילה מת. היא לא זוכרת דבר מהערב הקודם. היא לוקחת מונית, קופצת לבנק ובורחת.
היא אינה יודעת מה קרה ומפחדת שיאשימו אותה במותו של האיש.
מכאן רוקם אשנוז במיומנות את תהליך הידרדרותה. כספה המועט נגנב והיא נאלצת לישון בחוץ בשק שינה תחת השמים של צרפת.
העלילה ממשיכה ומתארת את השנה מי הבוקר בו גילתה את האיש המת ועד סוף הספר אותו לא אגלה.
במהלך השנה עוברות

כשהייתי ילדה גרה משפחה בבניין סמוך: הורים ושלושה בנים. לא היכרנו אותם במיוחד - הילדים למדו בבית ספר דתי - אבל ידענו מצויין, משמיעה, מי הם. כי את הבן האמצעי - שהיה קצת קטן ממני - הם היכו נמרצות. לא יודעת למה כל זה קרה במרפסת - יכול להיות שזו פעילות מלכלכת שלא רצוי שתכתים את הרהיטים - בכל אופן יום יום היו מוציאים אותו למרפסת והאבא היה מצליף בו בחגורה. לפעמים במקל. כשהאבא היה עסוק עשתה זאת האמא, אם כ

צבע החלב
רומן מאת נל ליישון
גיבורת הספר היא מרי נערה בת חמש-עשרה.
ליישון כתבה פה דמות של ילדה נבונה פיקחית וישירה שלא יודעת לשקר ואומרת רק אמת. מרי שבתה את לבי. הצורה בה היא אומרת מה היא חושבת מה היא מרגישה בכנות בלתי מתפשרת. אנשים לעתים נעלבים ממנה אבל היא לא רוצה להשתנות ככה היא נולדה וככה היא חייה.
הסיפור שהיא כותבת הוא לפי סדר כרונולוגי של שנה ומתחיל באביב.
הכתיבה מעלה הזדהות עם מרי ובעי

וכך זה מתחיל: "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות ושלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על ידי החלון ואני רואה הרבה דברים. אני רואה את הציפורים והם ממלאים את השמות והקולות שלהם ואז היינו מאכילים אותם בלילה".

הספר מגולל מפיה של מרי בת ה-15, ובראשיתו של הספר היא מתריעה בפני הקורא שהיא רוצה לספר את מה שקרה לאט ובזהירות כדי לא להחליק וליפול...

מר

אני מניחה שאם הייתי קוראת את זה בשנות העשרה שלי הייתי חושבת שזה ספר נפלא ויש סיכוי שעד היום הייתי זוכרת אותו, אבל בשביל זה נל ליישון צריכה היתה להיוולד קצת קודם או לפחות להתחיל לכתוב אותו בגיל מאד מוקדם.

נהניתי גם עכשיו, ואפילו העברתי אותו לאחותי לטובת זמני המתנה בטיסות שיש לה השבוע.

מספרת את הסיפור הזה בת איכרים ענייה בשנת 1831, בשפה דלה ובישירות בלתי מתפשרת. הוא מאד משכנע בתיאור החיים באנג

"אז אני מבין שאתה ליצן". כך היה אומר המורה המדופלם בבית הספר למשחק לכל מי שלא התיישב לו עם ענייני המשמעת. "הליצנים" הללו, היו התלמידים העצובים ביותר. אלו שמסתתרים תחת מעטפת צינית עוקצנית, במגננות עוד לפני שהיה צורך בהן ובהמון מעצורים רגשיים. לא תמיד הצליחו הליצנים להתקלף ולהסיר את שכבת האיפור המוקיוני. הם היו עסוקים בלהסתיר אמת כואבת שמעולם לא הייתה נאמרת בקול. "ליצן עצוב", זו בהחלט לא עוד סתם קלי

על החיים ועל המוות

אבא שלי חזר מהלווית אחיו הבכור שניפטר, ואמר לאימי, נכון לנו להכין חלקת קבר, דבר שאני שמעתי כילד בן עשר. מאז שיח על חווית המוות לא זר לאוזניי. לאחר שנים לא רבות, אבי ואחותי הגדולה, נסעו להיות בשעותיה האחרונות של סבתא שלי, שהייתה אישה מאוד מבוגרת, ולמודת חוויות מוות באופן אישי, משום שאיבדה את חמשת ילדיה בחדרה, ממלריה, או משחור השתן, ואף את בעלה שמת בצעירותה, בתאונת עבודה נוראה

עלינו על הטיסה בחזרה לארץ וזה היה הספר שהיה בתיק יד שלי. לפתע קולו של הקברניט נשמע וכולו התנצלות שיש פקק אווירי באיזור קפריסין ולכן כל הטיסות מתעכבות. בקטנה, חצי שעה עיכוב. לא נורא. יש לי ספר ואני מסודרת. אבל באיזשהו שלב נשארו מעט דפים, ויותר זמן טיסה והתחלתי לדאוג. מזל שהטיסה היתה קצרה והכל הסתדר. אבל פה מגיעה אזהרה: הספר הזה תופס את הקורא כמו מגנט הנתפס במתכת. אם חשבתם רק להציץ כדי לראות "איך ה