מה לא כתבו על הספר המופלא "והיום איננו כלה"

לא אדוש את מה שכבר נכתב ולא אמחזר במילים משופצות כי הקוראים לבטח ידלגו וזה לא יאה לרומן ענק כזה

אז אני אעשה מהעניין של הבקורת גם דבר מעניין ואבנה על זה
סיפור לא פחות מעניין זה יגרום לי נחת והחשוב יותר זה יעניין את הקוראים

כשהתחלתי לקרוא את הספר ולאו דווקא ספר זה אני מייד מפתיח בדמיוני את הסביבה שבה מתרחש הסיפור את הדמויות שבונים אותו וכאילו ות

לפני שנים ראיתי תייר בים המלח על הגב, בכל פעם שהביט אל כפות רגליו שצצו במים הוא התגלגל מצחוק, ככה לעצמו. עצם את העיניים שוב ושט לו על הגב בנחת, והעניין חזר על עצמו עד שכל מי שחזה בו נמרח בחיוך מפה לאוזן וצחוק מתגלגל שטף את גופו בהנאה. זה סוג של "נחת רוח" כלומר מצב תודעה שלא רצים בו לשום מקום, פשוט שוהים בו.
הספר הזה חיכה לי 7 שנים על המדף ובכל פעם אמרתי "לא עכשיו". חיכיתי "לנחת רוח" שתקפוץ לבקר.

****




לא היתה לי אף פעם סבלנות להתקרב לספר הזה, והצלחתי לחמוק ממנו למרות שיש עליו קונצנזוס די מוחלט, ב"סימניה" ובכלל. לא התחשק לי. גם הכריכה שצווחת "פולקלור!", גם התקציר המייבש וגם השם הקצת מתייפייף הזה רמזו לי שזה יהיה כמו ללכת לסרט קזחי בסינמטק, שאמנם עשויות להיות בו איכויות קולנועיות ונופים מהממים, אבל הוא גם יהיה משעמם תחת ואני עייף מדי בימים האלה בשביל משעמם תחת.

אוי, כמה שטעיתי.

"אפשר לעצום את העיניים, ואפשר שלא.
כל אחד צריך לחשוב ולדמיין מרחבים של טבע.
איזה טבע שהוא אוהב: שדה פרחים, פרדס, חוף של ים או מדבר.
במרחב הזה יש שקט, אפשר לשמוע ציוצי ציפורים, או את רחש הגלים, או את דממת המדבר.
אפשר לשמוע רק את הנשימה שלנו"

זו הפתיחה שאיתה פתחתי שיעור בתולדות האמנות, בכיתות י"א, ובמשך 21 שנים.
שיעור בנושא "הזרם הרומנטי באמנות".
לעיתים, השמעתי נעימה עדינה של מוסיקה, ולעיתי

ראשית פנייה אישית יש לי דף בסימניה יותר מחמש שנים -אני לא מצליח להכנס אליו למרות שאני זוכר את המייל והסיסמא-אם יש למישהו רעיון אשמח. (הדף שאני עוקב אחריו כאן - מקווה שאחזור אליו וזה הנוכחי יהיה זמני.). לספר: הספר זכה לשבחים רבים וגם לביקורות פחות אוהדות כאן בסימניה. אשתדל לא לחזור על מה שכבר נכתב. אדגיש נקודות שלטעמי מרחיבות . תרגום מצויין של <mark>דינה מרקון ואמציה פורת</mark> . תאורי טבע נפלאים ומוסיפ

זהו אחד הספרים היפים ביותר שקראתי בימי חיי.

בכתיבתי על הספר אני חושפת מעט מאוד פרטים על העלילה, אבל פרטים אלה ממש לא מפריעים לקריאה ולהנאה ממנו.

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת במרחבי ערבות הסָארוֹזֵק שבקזחסטן. היא מספרת על בּוּרָאנִי יֵדִיגיֵיי ז`אנגלדין הזקן, ביום שבו הוא מוביל את ידידו המנוח, קָזַנְגָפּ, שהיה חברו הטוב ודמות חונכת לאורך מרבית ימי חייו, לקבורה לפי המסורת, בבית הקברות העתי

מה אהבתי בספר?
• האוניברסליות שלו. הוא לקח אותי למחוזות אחרים, בלתי מוכרים, לערבות קזחסטן, בלי לצאת מהבית. ולמרות שמדובר במקומות שכל כך זרים לי, הרגשתי כמו בבית.
• הביקורת על תחלואי המשטר הסובייטי, בעיקר הפרק העשירי המפורסם, באמצעות סיפורו של אבוטאליפ מול טאנסיקבייב.
• השאיפה הבלתי מתפשרת למשמעות, לאיזה הצדקה לקיום האנושי. האם באמת ניתן למצוא אותה? מתוך הספר - "כמה רב חלקו של אדם בעולם, וכמה מ

מה עוד אוכל לומר על הספר הנפלא הזה שלא כתבו לפני. מזמן לא קראתי ספר כל כך נוגע בפשטותו. ספר שכל כולו סיפור אהבה לאדם הפשוט, זה שניחן ברגשי מוסר טבעיים, זה שלא נשחת בידי התאווה לשלטון, לכוח, לשינוי סדרי בראשית בכל מחיר, בדורסנות. זה שלא נפל שבי בידי הסיסמאות של 'עולם ישן עדי-יסוד נחריבה'. פרוזה כל כך משובחת, כל כך נוגעת שמתרחשת בנופים כל כך רחוקים מאיתנו, אבל האדם הלוא הוא אדם בכל מקום שהוא.
סיפור

"כל אדם יכול לקחת פקעת של חוטים ופיסת בד, אבל אין כְּרִקמתה של דוֹגוּלאנג. דרקונים חיים מתעופפים על דגליה. כוכבי השמים נדלקים על בדיה" (243).

הסָארוֹזֵק, רצף של מרחבים שוממים עם אקלים קיצוני בקזחסטן, טומן בחובו סיפורים מרתקים מתקופות שונות. עלילת המסגרת מתרחשת ב"הווה", בערך בשנות השמונים, בהתאם לזמן יציאת הספר. יֵדִיגֵיי, פועל ותיק בצומת מסילות ברזל נידח, יוצא למסע לוויה עם מספר אנשים מצומצם,