השנה 1943- כריסטין שארפ ובעלה תומס המדען עוברים ל"לוס אלמוס" אי שם במדבר. במקום הזה צבא ארצות-הברית אוסף מדענים כדי לייצר את הנשק האטומי הראשון בעולם.

כריסטין אוצרת משנה בגלריה ושיחזור פרטי אומנות עתיקים, נאלצת להצטרף לבעלה ללא הסברים ועם הוראות בסיסיות.

היות ובעלה תומס עסוק כל היום במשימותיו המבצעיות העטופות בסודיות, רוב היום וגם בלילה היא נישארת לבדה ומחפשת את עצמה וחברת אנשים.

באחד הימ

הספר מדגים היטב את ההבדל שאני רואה בין ספר חלש לספר רע. הרומן הזה עונה, לצערי, על שתי ההגדרות.
הספר הזה חלש כי הוא נמתח כמו מסטיק, כי חרף העובדה שמדובר ברומן מתח, מצאתי את עצמי מפוהק לגמרי במהלך קריאתו. הוא חלש מכיוון שהוא משתמש במוטיב לעוס ושחוק של זיקה בין תעלומת מתח שמתרחשת בהווה לבין פרשייה עלומה מעברה של הגיבורה הראשית, והוא עושה זאת בצורה מלאכותית ומאולצת. הספר חלש כי הוא חסר פואנטה, כי הוא

סיפור כובש על מלחמת העולם השנייה בלונדון ותקופת הבליץ, אך לא רק. הוא הרבה יותר מזה...

הסיפור נוגע במגוון נושאים: בחירות והחלטות גורליות בחיים, היחסים בין קתולים ליהודים, אנטישמיות, אימהות, הורות, אומץ לב, נחישות, גבורה, נאמנות, כעס, אהבה, מערכות יחסים בתוך המשפחה, ועל מילת הקסם: "סליחה".

החלק הראשון של הספר מעט איטי, אך כשחולפים על פני המשוכה הראשונה, אי אפשר להניח את הספר מהיד והדפים עוברי

השאלה הנשאלת היא, למה בכלל התפתיתי לרכוש את הספר הזה? ברור שזו הכריכה עם התצלום הזה ,שיש לו ניחוח של שנות הארבעים, כמו תצלום של תמונה מסרט היסטורי, לא מקורי אלא מבויים.

אי אפשר להגיד שהוא רומן למשרתות, כי משרתות עייפות מעבודה קשה וסביר להניח שהן תתפוסנה חרופ בעמודים הראשונים.

אז מה יש בו? שחזור לא רע של העורף האנגלי בזמן מלחמת העולם השנייה. לא בליץ, אלא מחסור כרוני במצרכי מזון. נערות בתסרו

מה הייתם עושים אילו קיבלתם שיחת טלפון מאחותכם שתעזרו לה עם גופה? ולא סתם גופה, את החבר שלה שהיא בעצמה רצחה!

הלם? זעזוע? הפתעה?
לא עבור קורידה. קורידה היא אחות בבית חולים ואחותה הבכורה של איולה.
איולה היא היפה מבין השתיים וזו שמקבלת את מלוא תשומת הלב מכל סביבתה החל מהוריה וכלה בכל גבר. לכולם איכפת מרגשותיה של איולה ומעתידה. ואילו קורידה? הפחות יפה, המיושבת, בעלת הקריירה והרצינית מבין השתיים, מ

#
מסתבר שהטיול הגדול אינו המצאה ישראלית. אנשים צעירים בכל העולם המערבי (בעולם השלישי אין להם זמן לטיולים, מן הסתם...) מסיימים את פרק "אני ילד" בפריקת עול מוצהרת. הם נוסעים "לטייל" אבל בעצם משתכרים, מסתממים, מקיימים יחסי-מין פרועים עם כל מיני, בקיצור – עושים ההיפך ממה שהיה מותר להם עד עכשיו. רובם יחזרו הביתה בשלום עם מטען חוויות וסיפורים, שידהה עד כמעט היעלמות ככל שהחיים ידרשו את שלהם. מיעוטם של ה

#
נראה לי שקל יותר למצוא יופי (או כיעור) מאשר חן. חן הוא תכונה חמקמקה, קשה מאד להגדרה, אבל כל מי שנתקל בה מזהה אותה. זו תכונה, או אווירה, מושכת לפעמים יותר מיופי. הספר הזה חינני ביותר.

למרות שמו המצמרר הוא לא מותח אפילו לרגע, ולא מתכוון למתוח. אין בו תיאורי רצח או גוויות מדממות (אם כי הוא מתחיל מניקוי יסודי אחרי רצח...) אין בו ניסיון להתחקות אחרי הרוצח – הקורא יודע עוד לפני שפתח את הספר מי הרו

השמנת יתר היא אחד המחירים הקשים שגובה מאיתנו השפע של המאה העשרים ואחת. ההשמנה פוגעת באופן משמעותי בבריאות והיא וגורמת לתחלואה נפשית וגופנית כרונית. אוכלוסיית הילדים היא אחת הנפגעות הקשות ביותר ממכת ההשמנה, והטיפול בה נחשב לבעייתי במיוחד, הן מבחינה הסברתית והן מבחינה רפואית. ניתוח לקיצור קיבה, למשל, הוא אחד הפתרונות היעילים בקרב המבוגרים הסובלים מהשמנת יתר קיצונית, אך הוא אינו עומד על הפרק בקרב ילד

"לילות טוקיו" הוא סוג של אוטוביוגרפיה שכתב העיתונאי ג'ייק אדלסטיין על עלייתו ונפילתו ככתב פלילים בטוקיו.
הספר מתחיל מהתחלת הקריירה שלו ככתב, עם תיאור של מקרים קלים יחסית ובעיקר רקע על יפן וההבדלים בינה לבין התרבות המערבית (ויש הרבה כאלו), וככל שהספר מתקדם ומעמדו של אדלסטיין ככתב עולה, כך המקרים נהיים יותר קשים ומורכבים.
לטעמי הכתיבה קולחת מאוד ואף מותחת. סגנון הכתיבה הזכיר לי מאוד את "הזאב מוול