אני מת על ספרי מתח. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים. אבל יש כמה משוכות קטנטנות שספרי המתח שלי חייבים לדלג מעליהן. לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל. ראשית, אסור לספרי המתח לתאר מרחץ דמים מכל סוג שהוא. תיאורים של גוויות מרוטשות, ראשים ערופים וגרונות שסופים גורמים לי לסחרחורות ולחלומות בעתה. מוטב שרצח כלל לא יתרחש בהם, וגם הריגה או אפילו סתם התאבדות לא תתר

אין לי חתול בבית, גם לא כלב או כל חיית מחמד אחרת אבל אילו הייתה לי, הייתי רוצה שתהיה כמו "ברוטוס", חתול הכשף של אייבי ויילד המכשפה הכי עצלנית ever.
ולמה דווקא חתול מכושף ולא לאמץ חתול אשפתות קטן ולהציל אותו מגורל של שיטוט בין הפחים לקושש שאריות אוכל שנזרקו על ידי שכני הבניין או נשמות טובות שדואגות להניח בצד (לא משנה איפה) קעריות אוכל ( יותר נכון צלחות חד פעמיות) עם שאריות החמין של שבת, למען רווח

“המטרה המרכזית שלנו בחיים האלה היא לעזור לאחרים. ואם אתם לא יכולים לעזור להם, לפחות אל תפגעו בהם.”
דלאי לאמה

אני לא מופתעת שספר האוטוביוגרפיה של מישל אובמה הפך לרב-מכר מיד עם צאתו. מלבד היותה אשתו של ברק אובמה, ואחד הנשיאים הפופולריים בארצות הברית, היא עומדת בזכות עצמה כאישה.

בואו לא נשכח דבר אחד חשוב: מישל וברק אובמה הם התגית וסמל השינוי של התגשמות החלום האמריקאי בחברה האמריקאית.

מי

אייבי ויילד היא ללא ספק המכשפה העצלנית ביותר במערב. למרות כישרונותיה הרבים היא מעדיפה לרבוץ על הספה בחברת חתולה האנטיפת ברוטוס, לצפות בתכניות ריאליטי ולנוע כמה שפחות. הבעיה היא שהמסדר הקדוש של ההארה הקסומה כבל אותה בטעות למכשף נמרץ במיוחד וביחד עליהם לפענח תעלומה מסובכת, וכידוע לכל, פיענוח תעלומות דורש לפעמים לקום מהספה, ואפילו, רחמנה ליצלן, לצאת מן הבית!
אך דבר לא ירתיע את אייבי שלנו, היא תעשה ה

#
אם עד עכשיו חשבתם שמכשפה היא זקנה לבושה שחורים, עם קול מקרקר, מטאטא מרוט, חתול שחור וסיר ענק לרקיחת חומרים מגעילים לכישוף רב עוצמה, תחשבו שוב. כי אייבי ווינר היא בלונדינית צעירה ועתירת קימורים, שהפעלת שרירים מאוסה בעיניה, מאמץ דוחה אותה. פעילויות הכרחיות כמו ניקיון וכביסה נדחות עד ש (הפריץ ימות או הכלב ימות...) תנו לה להתמרח על הספה וללחוץ על השלט. ממסדר המכשפים העיפו אותה, בקלון, ולא בצדק. היא

אוקיי, חשבתי שלא אטרח לכתוב עליו ביקורת. שפשוט אתן לו את ארבעת או חמשת הכוכבים שלו ואניח לו לנפשו (והאמת היא שגם לנפשי...). אז חשבתי.

פשוט, הרגשתי שהוא מעט טוב יותר מהראשון, וחשתי צורך בלתי נשלט להכריז על כך בקול תרועה. לא יודע, משהו בתעלומה הראשית היה קולח יותר, ואייבי בחורה ממש כובשת, והתחלתי ממש להשתגע על הכתיבה הקלילה והשנונה של הספר. והדבר הכי הזוי, הוא שהיו רגעים בספר שבהם חשתי דפיקות לב

"מכשפה עצלנית" הוא ללא ספק הספר המרענן של הקיץ!
וכשאני אומר "הספר המרענן של הקיץ", אני מתכוון לכך שהתקופה שהכי מתאים בה לקרוא אותו, היא הקיץ. רצוי בגל חום כמו זה אשר שרר בארצנו הלוהטת בימים האחרונים, בעוד אנו, הקוראים בו, רובצים במיטה, בבית, במזגן. אחח, פשוט תענוג לרבוץ עם ספר ביד ולנוח קצת ממשימות הבית ומשלל הטרחות שמזמנים לנו החיים!

אה מה מה - וזה החלק המבאס - כשסיימתי לקרוא את הספר, גיליתי

הייתי מכנה אותו ספר מתח פרברי, נו, סיפור שמתרחש במקום קטן, שבו כולם מכירים את כולם, אבל זה לא פרבר אמריקאי מלוקק, אלא כפר בריטי אליטיסטי, שהבריטיות שלו לא מבצבצת מהטקסט (לא שומעים אותו) ולא מתחת לטקסט, ואם לא שמוזכר איזור האגמים עם שם קשה לפיצוח ולא מוכר, אין בו מאפיינים אנגליים בכלל.

הציון שלו התחלף במהלך הספר בין שלושה לארבעה כוכבים, הוא השתנה חליפות, מפני שאהבתי אותו מאוד מחד, ומאידך, אין בו

השני למרץ 2016. טיול שנתי של כיתה ט'. המצפה המרכזי של מצדה

לומר את האמת, אני לא אוהבת טיולים שנתיים. כלומר, אני אוהבת טיולים, בדרך כלל אני עוקפת את המדריכים בטיולים כי הם מזדחלים בגלל הילדים או מכירה את רוב המקומות כבר או משתלטת על ההסבר ומסבירה בעצמי (לרוב להקלתו של המדריך). אבל להיות שלושה ימים שלמים, במדבר, באוהל, בחום הנורא, באוכל סביר או פחות (אם כי השנה היה אוכל מעולה) ועם 75% ילדים שאת ל