פרולוג


אלכסנדרה מאונטבטן ניחנה בשכל ישר. כך חשבו חברותיה.


אבל האמת היא שלאלכס לא היה שכל בכלל — לפחות בכל הנוגע לג'נטלמנים מקסימים שעיניהם ירוקות ושובבות. אילו היה לה, ולו שמץ של היגיון, היא לא היתה מתנהגת בטיפשות שכזאת עם ההולל מחנות הספרים.


אפילו עכשיו, יותר מחצי שנה לאחר מכן, היא יכולה לשחזר בזיכרונה את האירוע המביך ולצפות בהתנהלותו, כמו בתיאטרון.


מקום ההתרחשות: חנות הספרים של הטצ'רד.


המועד: יום רביעי אחר הצהריים בנובמבר.


הדמויות הפועלות: אלכסנדרה, כמובן. שלוש חברותיה הטובות: ניקולה טיג, ליידי פנלופה קמפיון ואמה פמברוק, דוכסית אשבורי. ובהופעתו הראשונה בתפקיד ראשי (תרועת חצוצרות בבקשה): ההוֹלֵל מחנות הספרים.


הסצנה היתה כזאת:


אלכסנדרה איזנה את מגדל הספרים של ניקולה בידה האחת וקראה ספר משלה בידה הפנויה. עותק של "קטלוג מסייה לצבירי כוכבים וערפיליות" שהיא קטפה כמו אבן חן יקרה מאגף הספרים המשומשים. היא חיפשה עותק יד־שנייה במשך עידן ועידנים. החדש היה יקר מדי.


רגע אחד היא דפדפה באושר בתיאורים של ערפיליות אסטרונומיות, וברגע שאחריו...


בום. התנגשות בסדר גודל קוסמי.


הסיבה עדיין לא היתה ברורה. אולי היא הלכה צעד לאחור, או שהוא הסתובב בלי להסתכל. לא משנה. מרפקו של אחד משניהם חבט בזרועו של האחר, וחוקי הפיזיקה תבעו תגובה של כוח שווה ומנוגד. משם והלאה כוח הכבידה פעל את פעולתו. כל ספריה נפלו לרצפה, וכשהרימה מבט מהערימה — הוא היה שם.


שיער חום פרוע, לבוש אופנתי, מי קולון המדיפים ריח של חטא בבקבוק — וחיוך שבלא ספק שוכלל מילדות כדי לגרום לנשים לסלוח לו על כל דבר.


הוא הרים את הספרים ברוב חן ולבביות. היא לא עזרה בכלל.


הוא שאל לשמה; היא גמגמה.


הוא ביקש ממנה להמליץ על ספר — מתנה לשתי ילדות, לדבריו. בתגובה היא גמגמה עוד כמה מילים.


הוא התקרב אליה עד שהיתה אפופה בריח הקולון הגברי, שילוב של עץ ואדמה. היא כמעט התעלפה לתוך אגף התרבויות העתיקות.


אבל אז הוא הרים אליה מבט בעיניים ירוקות חמימות — הוא הביט בה באמת ובתמים — כפי שאנשים מביטים רק לעיתים נדירות, מכיוון שמשמעות הדבר היא שהם מאפשרים בכך לאחרים להביט בהם באמת ובתמים בתמורה. תגובות שוות ומנוגדות.


היא הרגישה מולו כמו האישה היחידה בחנות הספרים. אולי האישה היחידה בעולם. או ביקום.


הרגע כאילו נמשך נצח, ובעת ובעונה אחת הסתיים מהר מדי.


ואז הוא קד קידה ונפרד ממנה לשלום במלוא הגינונים. הוא הסתלק עם "קטלוג מסייה לצבירי כוכבים וערפיליות" ואלכסנדרה נשארה, ובידיה אוסף אווילי של סיפורים ל"ילדות צייתניות".


סוף הסצנה.


לכל הפחות, זה היה אמור להיות הסוף.


אלכס החליטה שעליה למחות את המפגש מזיכרונה כאילו היא מנקה לוח צפחה ממה שנכתב עליו, אבל פני — הרומנטיקנית חסרת התקנה שבחבורה — לא הניחה לה לעשות זאת. מכיוון שלא אמר את שמו, פני הכתירה אותו בתארים מגוחכים יותר ויותר. בתחילה הוא היה רק ההולל מחנות הספרים, אבל ככל שהתמשכו השבועות הוא טיפס במהירות בסולם דרגות האצולה. סֶר ספר. לורד חנות הספרים. הדוכס מהטצ'רד.


די, אמרה לה אלכס שוב ושוב. זה היה מזמן, ולא חשבתי עליו מאז. הוא ודאי לא חשב עליי. לא קרה שום דבר.


אבל זה לא היה בדיוק שום דבר. באיזו פינה טיפשית בזיכרונה היא שמרה את המפגש וקישטה אותו בקשתות בענן ובנצנצים, עד שהיה בו... שמץ של דבר. דבר־מה מביך כל כך, עד שלא היה ביכולתה להודות בו בפה מלא אפילו באוזני פני, אמה וניקולה. למעשה, אלכס לא הודתה בכך אפילו בפני עצמה.


מאותו יום והלאה, בכל פעם שביקרה בהטצ'רד — או במקדש המוזות, או אפילו בספריית מינרווה — היא חיפשה אותו. דמיינה שאולי ייתקלו שוב זה בזה והוא יתוודה, במהלך תה מנחה שיתמשך ויהפוך לארוחת ערב, שגם הוא שוטט בחנויות הספרים בתקווה לפגוש אותה. שהרי באופן טבעי, במשך שתי הדקות של השיחה החד־צדדית האיומה הוא הגיע למסקנה שעלמה מגמגמת ומגושמת ממעמד נמוך, שגופה קטן דיו להיכנס לתוך ארון מטבח ממוצע, היא כל מה שהשתוקק לו בחיים.


אַת בדיוק מה שחיפשתי.


סוף־סוף מצאתי אותך, ולא אניח לך לעזוב אותי לעולם.


אלכסנדרה, אני זקוק לך.


שכל ישר, באמת.


אלכס עבדה לפרנסתה, כיוונה שעונים בבתיהם של לקוחות עשירים, ולא היה לה זמן לחלומות. היא קבעה יעדים ופעלה להגשמתם. ברגליים על הקרקע, כתפיים זקופות וראש זקוף ומישיר מבט.


היא בשום פנים ואופן לא תסכים להיסחף בפנטזיות רומנטיות.


למרבה הצער, הדמיון שלה התעלם מההחלטה. בחלומותיה בהקיץ תה המנחה הוביל לטיולים בפארק, לשיחות עמוקות, לנשיקות מתחת לכוכבים, ואפילו — כבודה העצמי של אלכסנדרה קָמַל כשרק חשבה על כך — לחתונה.


באמת. חתונה.


האם את לוקחת את האיש הזה, הולל חנות הספרים עלום השם שניחן בטעם מזוויע בספרות ילדים, לבעלך החוקי?


מגוחך.


אחרי חודשים של ניסיונות לרסן את הטירוף, אלכס נכנעה. לפחות הפנטזיות, מטופשות ככל שהיו, היו הסוד הפרטי שלה. איש לא צריך לדעת עליהן. קרוב לוודאי שלעולם לא תפגוש שוב את ההולל מחנות הספרים.


כמובן, עד לבוקר שבו פגשה אותו.


פרק 1


הבוקר נפתח כשם שנפתחו רוב הבקרים של צֶ'ייס בזמן האחרון. במוות נורא.


"היא מתה."


הוא התהפך על הצד. פניה של רוזמונד התמקדו לנגד עיניו הממצמצות. "מה קרה הפעם?"


"טיפוּס."


"נפלא."


הוא השתמש בזרוע המרופדת של הספה כנקודת משען ודחף את עצמו לישיבה. כשנע, שכשך מוחו בחרטה. הוא שפשף את רקותיו והתחרט על מעשיו אמש. ועל פריצוּתו לפנות בוקר. באותה הזדמנות הוא החליט שכנראה כדאי לו להתחרט על כל המשגים ששגה בנעוריו. זה יפנה לו קצת זמן אחר הצהריים.


"זה יכול לחכות עד מאוחר יותר." עד שראשו יתרוקן מצלצולים והוא ישטוף מעליו את הריח המחניק של הבושם הצרפתי.


"דייזי אומרת שזה חייב להיות עכשיו, אחרת המחלה המידבקת תתפשט. היא מכינה את הגופה."


צ'ייס נאנק. אין טעם להתווכח. עדיף לגמור עם זה.


הם התחילו לעלות בארבעה גרמי המדרגות לחדר הילדות, ובינתיים הוא חקר את בת חסותו בת העשר. "את לא יכולה לעשות עם זה משהו?"


"למה אתה לא יכול?"


"היא האחות הקטנה שלך."


"אתה האפוטרופוס שלה."


הוא עיווה את פניו וחיכך את רקתו הפועמת. "אני לא מוצלח במיוחד בהטלת משמעת."


"אנחנו לא מוצלחות בצייתנות," ענתה רוזמונד.


"שמתי לב. אל תחשבי שלא ראיתי אותך סוחבת את השילינג מהשולחן בכניסה." הם הגיעו לראש המדרגות ופנו במסדרון. "שמעי, זה חייב להיפסק. פנימיות טובות לא יסכימו לקבל גנבות קטנות או רוצחות סדרתיות."


"זה לא היה רצח. זה היה טיפוּס."


"אין לי שמץ של ספק."


"ואנחנו לא רוצות ללכת לפנימייה."


"רוזמונד, הגיע הזמן שתלמדי שיעור לא קל." הוא פתח את דלת חדר הילדות. "לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים."


צ'ייס ידע זאת היטב. הוא לא רצה להיות אפוטרופוס לשתי יתומות. הוא לא רצה להיות יורש דוכסוּת בֶּלְווּייר. והוא בפירוש לא רצה להשתתף בלוויה רביעית בארבעה ימים. ובכל זאת כך היה.


דייזי פנתה אליהם. רעלה מבד רשת שחור כיסתה את תלתליה הבלונדיניים. "קצת כבוד למתים, בבקשה."


היא נופפה לצ'ייס להתקדם. הוא התקרב אליה בצייתנות, והתכופף כדי שתוכל להצמיד סרט שחור לשרוול חולצתו.


"צר לי על האובדן שחווית," הוא אמר. צר לי כל כך. אין לך מושג עד כמה צר לי.


הוא תפס את מקומו למראשות המיטה והשפיל מבט אל המנוחה. היא היתה חיוורת כרוח רפאים ועטופה בתכריך לבן. כפתורים כיסו את עיניה. תודה לאל. מטריד מאוד כשהעיניים מביטות אליו, בוהות בו בריקנות מזוגגת.


דייזי הושיטה יד אל ידו והרכינה ראש. אחרי שנשאה בפניהם את תפילת האדון היא תקעה מרפק בצלעותיו של צ'ייס. "מר רֶיינוֹ, תואיל לומר כמה מילים?"


צ'ייס נשא מבט השמיימה. שאלוהים יעזור לו.


"אבינו שבשמיים," הוא פתח בקול מדוכדך, "אנו מפקידים בידיך את נשמתה של מיליסנט, שנאספה אל בובותיה. היא היתה בובה שמיעטה במילים, ומיעטה עוד יותר בתנועות עצמאיות, ואולם היא תיזכר בזכות החיוך התמידי שעל פניה — יש שיאמרו החיוך שנטבע עליהן לעד. בחסדו של המושיע, ידוע לנו כי תשוב לתחייה, אולי כבר בארוחת העשר." הוא קילל בלחש, "חבל מאוד."


"אמן," דקלמה דייזי. היא הניחה בארשת רצינית את הבובה בתוך תיבת הצעצועים העשויה מעץ וסגרה את המכסה.


רוזמונד הפרה את הדממה הכבדה. "בואי נרד למטבח, דייזי. נאכל עוגיות חמאה וריבה לארוחת הבוקר."


"תאכלו את ארוחת הבוקר כאן," הוא תיקן. "בחדר הילדות. האומנת שלכן —"


"האומנת שלנו?" דייזי הביטה אליו בארשת מתוקה ותמימה. "אבל אין לנו כרגע אומנת."


הוא נאנק. "אל תאמרי לי שהחדשה התפטרה. רק אתמול שכרתי אותה."


רוזמונד אמרה בגאווה, "נפטרנו ממנה תוך שבע־עשרה שעות ורבע. שיא חדש."


לא ייאמן.


צ'ייס ניגש בצעדים רחבים למפת העולם התלויה על הקיר ותלש נעץ מהמסגרת. "שם." הוא תקע את הנעץ באקראי במדינה תמימה שלא חשדה בדבר ואז הצביע עליה בסמכותיות. "אשלח אתכן לפנימייה שם. תיהנו ב" — הוא הביט במפה במבט מצומצם — "מלטה."


הוא יצא מהחדר רותח מזעם וירד במדרגות לאורך כל ארבע הקומות, ולאחר מכן ירד חצי גרם נוסף ועבר במטבח עד שהגיע לקיטון, מקום המפלט הפרטי שלו. אחרי שנכנס לשם הוא סגר את הדלת ונעל אותה ורק אז נשף אוויר בזעף.


יחסית לג'נטלמן שעיתותיו בידיו, הוא היה מותש להחריד. הוא היה זקוק לרחצה, לגילוח, לבגדים נקיים ולאבקה נגד כאב ראש. בארו יגיע בתוך שעה עם תילי מסמכים לקריאה והסכמים בנקאיים לחתימה. במועדון יש הערב הילולת שכרות. ועכשיו הוא צריך לשכור עוד אומנת.


לפני שיוכל להתמודד עם משהו מכל אלה, הוא חייב לשתות.


הוא ניגש אל הבר והקיף בדרך שולחן קלפים מכוסה במעטה נגד אבק וערימת ציורים שהיו שעונים על הקיר, מחכים לתלייה. האגף הזה היה בשלבי עיצוב. היה לו חדר שינה מרוהט היטב בקומה העליונה, כמובן, אבל בשלב זה הוא היה זקוק למקום מרוחק מחדר הילדות ככל שהמבנה מאפשר. ההסדר הזה היה לטובת הבנות לא פחות מאשר לטובתו. הוא העדיף לא לדעת אילו מעשי קונדס מעוללות בנות חסותו בחלקו העליון של הבית, ואסור שהן ידעו לעולם על תעלוליו שלו בקומת הקרקע.


צ'ייס שלף את הפקק מבקבוק יין ומילא כוס גדולה. השעה קצת מוקדמת מדי לבורגונדי, אבל הרי הוא שרוי באבל. למה שלא ירים כוסית לזכרה של מיליסנט?


הוא רוקן חצי מהכוס בלגימה אחת ואז שמע דפיקה קלה על הדלת. לא הדלת אל המטבח ופנים הבית, אלא הדלת הנפתחת לרחוב הצדדי.


צ'ייס קילל לתוך הבורגונדי. זאת ודאי קוֹלֶט, חשב. הם נהנו יחד לפני כמה לילות, אבל נראה שהמוניטין שיצא לו וגם הזֵר ששלח בתור פרידה לא העבירו את המסר הנכון. הוא ייאלץ לנהל איתה את "השיחה" פנים אל פנים.


זה לא בגללך, יקירתי. זה בגללי. אני גבר שבור שאין לו תקנה. מגיע לך טוב יותר.


הכול נכון, גם אם נדוש. בכל הנוגע למערכות יחסים, חושניות או אחרות, היה לצ'ייס כלל אחד.


אל תיקשר.


סיסמה לחיים, סיסמה לאהבים. סיסמה לשליחת בנות חסות לפנימיות. כשהוא מבטיח הבטחות, הוא רק גורם כאב.


"יבוא," הוא קרא בלי לטרוח להסתובב. "הדלת לא נעולה."


רוח קרירה חלפה על עורפו כשהדלת נפתחה ואז נסגרה. כמו לחישה של קצות אצבעות.


הוא לקח עוד כוס ומילא אותה. "חזרת לקבל עוד? חשקנית קלת דעת שכמוך. ידעתי שלא במקרה השארת כאן את הגרב שלך לפני" — הוא הסתובב כשכוסות היין בידיו ועל פניו חצי־חיוך הולל — "כמה לילות."


מעניין. האישה שנכנסה לא היתה קולט.


היא לא היתה קולט כלל וכלל.


מולו עמדה צעירה קטנת גוף וכהת שיער. היא לפתה בידיה ילקוט חום שחוק ועיניה הביעו בעתה גמורה. הוא כמעט ראה איך הדם מתנקז מפניה ומצטבר בבסיס גרונה כסומק עז ולוהט.


"בוקר טוב," הוא אמר בלבביות.


היא בלעה רוק בקול.


"בבקשה." צ'ייס הושיט את ידו השמאלית והציע לה כוס יין. "קחי. נראה שאת זקוקה לזה."


הוא.


זה הוא. היא היתה מזהה אותו בכל מקום. תווי הפנים הללו היו חקוקים בזיכרונה. הוא היה נאה במידה יוצאת מן הכלל. עיניים ירוקות שובבות, שיער חום פרוע והחיוך העקום המפתה, שבכוחו לגנוב את תומתה של אישה מעברו האחר של חדר צפוף.


אלכסנדרה מצאה את עצמה עומדת רגל אל רגל (היא היתה נמוכה מכדי שתעמוד פנים אל פנים איתו) מול ההולל מחנות הספרים, בכבודו ובעצמו.


חשוף במלוא הדרו.


שרווליו מגולגלים עד המרפק, חולצתו פתוחה, בלי עניבה... אלכסנדרה הנמיכה מייד את עיניה כדי שלא תנעץ מבט. אלוהים אדירים. רגליים יחפות.


"א... א... סליחה, חשבתי שזאת כניסת המשרתים. אני אצא מייד." היא הרכינה את ראשה כדי להסתיר את פניה, והתפללה שלא יזהה אותה. אם תצא עכשיו, מהר, היא תישאר בחיים.


"לא טעית. זאת היתה כניסת המשרתים עד לפני כמה שבועות. אני מתאים את החלל למטרותיי. מעין קיטון של ג'נטלמן."


היא העבירה את מבטה על החדר. היה קל להבחין מה "מטרותיו". בר מצויד היטב. ספה מרופדת. וילונות קטיפה בצבע שזיף. שטיח מעור של חיה עבותת פרווה. על הקיר — קרניים גדולות של בעל חיים.


ושם היה גם הגרב הנשכח שהזכיר. תלוי על אחת מהתפצלויות קרני האייל, כמו דגל לבן של כניעה.


היא נכנסה בבלי דעת לגוב תענוגות כלשהו.


מבוכה חרכה אותה מבפנים. בוהק זיעה צץ על מצחה. "אני מפריעה. אחזור בפעם אחרת." היא הידקה את לפיתתה בילקוט וניסתה לעקוף אותו.


אבל הוא לא הסכים שיעקפו אותו בקלות כזאת. הוא היה מהיר מדי, גבוה מדי. שרירי וגברי מדי. הוא נע הצידה וחסם את דרכה אל הדלת. "האמיני לי, אני מאושר לראות אותך."


הייתי מאושרת אילו לא היית רואה אותי כלל.


אלכס סוככה על פניה ביד אחת ולכסנה את מבטה אל הציור שהיה שעון על הקיר. נראתה בו אישה עירומה כליל, פרט למניפה במיקום אסטרטגי. "השארתי כרטיס ביקור בשבוע שעבר. התכוונתי לדבר עם סוכנת הבית שלך ולהציע את שירותיי."


"כן, כמובן."


"אולי תוכל להפנות אותי אליה?"


"אני עורך את כל הראיונות בעצמי. גיליתי שזה חוסך זמן."


היא הרימה אליו מבט בהפתעה. היה חריג ביותר שבעל הבית יראיין את עובדיו בעצמו — שלא לדבר על עובדת שכל תפקידה יהיה לכוון את השעונים לפי שעון גריניץ' פעם בשבוע.


"סלחי לי. הקדמתי את המאוחר." הוא הטה קלות את ראשו, כדי לצאת ידי חובה. "צ'ייס ריינו."


צ'ייס ריינו.


מר צ'רלס ריינו.


גברת אלכסנדרה ריינו.


בשם אלוהים. הפסיקי.


הוא הניח את כוסות היין וניגב את ידיו במכנסיו. "אנחנו יכולים לדון בהעסקתך המיידית. תרגישי בנוח."


אלכס היתה מעדיפה להפוך לבלתי נראית. היא התקרבה אל החלון באחד מצידי החדר, חלקית מתוך רצון להיעלם מאחורי הווילונות אבל גם מכיוון שנמשכה לבוהק של פליז.


יכול להיות?


כן. היא הסיטה קפל של קטיפה בצבע חציל ומצאה אישוש לתקוותיה.


טלסקופ.


מאז ילדותה היתה אלכסנדרה מוקסמת משמי הלילה. החיים על סיפון אוניית סוחר לא הציעו דרכים רבות להתבדר אחרי השקיעה. היא שאלה את הטלסקופ האישי של אביה לעיתים קרובות כל כך, עד שבסופו של דבר הוא נכנע וקנה לה מכשיר משלה. כאן בלונדון היה עליה להסתפק בטלסקופ כיס מתקפל שקנתה תמורת שישה־עשר שילינג בחנות של מלטש עדשות. כלי של חובבנים.


אבל זה...?


זה היה, בלי שמץ של ספק, המכשיר המדהים ביותר שנגעה בו מימיה.


בלי לחשוב היא רכנה להסתכל מבעד לעינית. היא גילתה שהמכשיר מכוון היישר לחלון עליית הגג של הבית שמעבר לרחוב. לחדריהן של משרתת צעירה ונאה או שתיים, בלי ספק.


אלכס הסיטה אותו מהכיוון הנלוז וכיוונה אותו לעבר הגנים שבמרכז הכיכר. אלוהים אדירים, היא יכלה להבחין בגבעולי עשב צהובים־ירוקים שגדלו, אחד־אחד, מתוך האדמה.


מאחוריה קרקשו כלי זכוכית. היא נבהלה, קפצה לאחור מן הטלסקופ, נתנה לו מכה על ציר הסיבוב עד שפגע באגרטל סמוך, ואז נאלצה לזנק ולתפוס אותו לפני שפגע ברצפה. איזו הפגנה של מיומנות מקצועית. כן, בהחלט, באתי להציע את שירותיי לטיפול במנגנונים מורכבים ויקרים.


"סלחי לי. לא קלטתי מה שמך, העלמה..."


לשונה היתה קשורה בקשר מלחים. "מאונטבטן," הצליחה לומר. "אלכסנדרה מאונטבטן."


ואז הוא הטה את ראשו והביט בה. הביט בה באמת ובתמים, באותו מבט עמוק ובוחן שהעניק לה בחנות הספרים.


פעימות ליבה נעצרו בציפייה.


אלכסנדרה לא ציפתה שיתוודה על אהבה נכזבת, כמובן. לכל היותר, שאלה פשוטה כגון "לא נפגשנו כבר?" אולי אפילו, "אה, כן. בהטצ'רד, נכון?"


"העלמה מאונטבטן. נעים מאוד להכירך."


אה. הוא לא זוכר כלל שפגש אותה.


יש לה מזל, אמרה לעצמה. אילו היה זוכר אותה, היא היתה נחרטת בזיכרונו כתולעת ספרים מגושמת ומגמגמת, לא כמישהי ראויה להערכה. זאת ברכה. עכשיו היא יכולה להפסיק לבזבז זמן במחשבות עליו.


יהיה בלתי הגיוני מצידה להרגיש מאוכזבת. ודאי שלא פגועה.


אבל ההיגיון שלה התפוגג כליל בכל הנוגע לגבר הזה. היא דווקא כן הרגישה פגועה. מעט. ההוכחה המוחלטת לסכלותה התפתלה בתוכה ופצעה את גאוותה.


הוא פינה את שולחן התה מפמוט עם שרידי נרות ושתי כוסיות ברנדי ריקות. הוא משך את הגרב שנשכח מחוד הקרן, חיפש לשווא מקום הולם לאחסן אותו ולבסוף צרר אותו לגוש שתחב מאחורי כרית.


"עליי ללכת, באמת," היא אמרה. "נראה שהפרעתי למשהו ואני —"


"את לא מפריעה לדבר. שום דבר בעל ערך, בכל אופן." הוא טפח על גב של כורסא. "שבי."


היא התיישבה במקום שהציע לה מתוך שיתוק חושים. הוא צנח אל הספה שמולה. על פי האופן שבו שקע לתוך הריפוד, אלכסנדרה חשדה שעל הרהיט הזה עברו מאמצים וטלטולים בשלל מפגשים לוהטים.


בניסיון מגוחך אחרון להתנהגות נאותה הוא העביר יד בשערו החום הפרוע. "נדרש לי טיפול בזוג."


שעונים.


כן. התרכזי בשעונים. המכשירים המתקתקים עם החוגות, גלגלי השיניים והמספרים. כך היא מתפרנסת, והיא מידפקת כבר זמן רב על דלתה של כל כניסת משרתים במייפייר כדי למצוא לקוחות נוספים. היא לא כאן כדי לבהות בפה פעור בשיער הצומח על חזהו או לתהות מה משמעות הסרט השחור על שרוול חולצתו או לענות את עצמה בשל הפנטזיות המטופשות שהוא יסחף אותה אל בין זרועותיו, יתוודה שכבר חודשים הוא מתענה באהבה אליה ויישבע לזנוח את כל חטאיו מרגע שהגיעה ונתנה לו סיבה לחיות.


היא טרקה את המכסה על דמיונה, סגרה אותו ברצועה ואבזם, הוסיפה מנעול ואז דחפה את התיבה מצוק.


זה ביקור עסקי שגרתי ותו לא.


הוא המשיך, "אני לא יכול לספר לך הרבה על ההיסטוריה שלהן. הן עברו מיד ליד אצל כמה קרובי משפחה לפני שהגיעו אליי בסתיו האחרון."


יצירות אמנות משפחתיות, אם כן. "הן ודאי יקרות."


"כן, כן," הוא השיב בעוקצנות. "יקרות בהחלט. למען האמת אין לי שמץ של מושג מה לעשות בהן. הן הגיעו עם התואר."


"התואר?" היא חזרה.


"בלווייר." כשלא הגיבה הוא הוסיף, "דוכס בלווייר, זאת אומרת."


פרץ צחוק פרוע נפלט ממנה.


דוכס? אוי, פני תתמוגג על כך שניחשה נכונה.


"האמיני לי," הוא אמר, "גם בעיניי זה מגוחך. למען האמת, אני כרגע רק יורש לדוכס. מכיוון שדודי אינו בקו הבריאות, נמסרה לידי האחריות המשפטית על כל היבטיה. כל חובות הדוכסות, בלי אף אחת מההטבות." הוא נופף לעברה במעורפל. "ובכן. למדי אותי משהו."


"א... סליחה?"


"אני יכול לשאול על השכלתך וניסיונך, אבל זה נראה לי בזבוז זמן. עדיף שתעשי לי הדגמה."


הדגמה? הוא רוצה לדעת איך פועל מנגנון השעון? אולי הוא מתכוון לכרונומטר שלה. היא יכולה להסביר כיצד הוא מורה על השעה הנכונה לאורך זמן, בעוד ששעונים ביתיים עלולים לפגר בדקות מדי יום.


"על איזה שיעור חשבת?"


הוא משך כתפיים. "כל מה שאת חושבת שאני צריך ללמוד."


אלכס לא יכלה עוד להתאפק. היא טמנה את פניה בידיה ונאנקה לתוכן.


הוא רכן לעברה מייד. "את חולה? אני מקווה שזה לא טיפוס."


"זאת אכזבה. ציפיתי לדבר שונה. הייתי צריכה לדעת."


הוא הרים גבה. "למה בדיוק ציפית?"


"אתה לא רוצה לדעת." ואני לא רוצה לספר לך.


"דווקא כן."


"דווקא לא. ממש לא."


"נו, באמת. מחאות כאלה רק מעוררות בגברים סקרנות. תגידי, אל תתאפקי."


"ג'נטלמן," היא פלטה. "ציפיתי שתהיה ג'נטלמן."


"לא טעית. אני ג'נטלמן. ובסופו של דבר אהיה אציל."


"לא לזה התכוונתי. חשבתי שתהיה ג'נטלמן מכובד, מתחשב, רוחש כבוד."


"אה," הוא אמר. "כן, זאת היתה הנחה שגויה מצידך."


"ברור מאליו. מעצם מראך."


בזמן שדיברה מבטה נסחף כלפי מטה, אל כתפיו הרחבות. ואז אל חולצת הפשתן המקומטת. והלאה למשולש המסקרן של החזה הגברי שחשף צווארונו הפתוח. העור שם היה חלק ומתוח, וקווי המתאר של השרירים היו ברורים ו...


ועכשיו היא לטשה מבט בגלוי.


"מעצם המראה של המקום הזה. כוסות יין מפוזרות על השולחן. בושם באוויר. איזה מין ג'נטלמן מקיים ראיון עבודה ב..." היא החוותה סביבם, והתקשתה למצוא את המילה הנכונה. "...בחדר חשק שכזה?"


"חדר חשק," הוא חזר אחריה בשעשוע. "זה מוצא חן בעיניי. אולי אחרוט את התואר על לוחית."


"אז עכשיו אתה מבין במה טעיתי." המילים נפלטו מפיה בשטף בלתי פוסק, פזיזות ולא מבוקרות, והיא לא יכלה להחזיר אותן לבקבוק. היא לא יכלה אפילו למצוא את הפקק. "כשפתחתי את הדלת ציפיתי בטיפשותי למישהו אחר. גבר שלעולם לא היה מניח לגברת לשוטט בלונדון כשהיא מצוידת בגרב אחד בלבד ולומר שהדבר 'לא בעל ערך'. לגרביים יש ערך, מר ריינו. וגם לנשים שגורבות אותם." היא נופפה בתבוסה לעבר הסרט השחור על זרועו. "וכך אתה נוהג כשאתה באבל!"


"את זה אני דווקא יכול להסביר."


"בבקשה אל תסביר. הלקח שלמדתי כבר מר דיו." היא נדה בראשה. "שלא לדבר על הטלסקופ."


"רק רגע." הוא רכן קדימה. "במה קשור הטלסקופ?"


"זה" — היא הצביעה בזרוע מתוחה — "טלסקופ דולונד מקורי. אכרומטי באורך ארבעים ושישה אינץ' בעל עדשת עצמית משולשת במִפתח של שלושת־רבעי אינטש, קנה עץ ממורק וצינורות פליז נפתחים. מסוגל להגדיל עצמים קרקעיים פי שישים ועצמים שמימיים עד פי מאה ושמונים. רוב האנשים יכולים רק לחלום על מכשיר שכזה, ואתה מניח לו להתכסות באבק. זה... זה פשוט שובר את הלב."


שובר את הלב.


בסופו של דבר יכלה אלכס להאשים רק את עצמה. כל הסימנים היו קיימים. טעמו הנורא בספרים. החיוך המקסים שהבטיח הבטחות שאף גבר לא מתכוון לקיים. והעיניים האלה... היה בהן כשף רב־עוצמה שבכוחו לערפל את המוח, והוא עוד הסתובב בעולם ודחף נשים צעירות בחנויות ספרים בלי שתהיה לו די הגינות להסתיר את עיניו מתחת לשוליו של כובע רחב.


נחמתה היחידה היתה שהוא ישכח את השיחה הזאת ברגע שתעזוב, בדיוק כפי ששכח אותה קודם לכן.


"תודה, מר ריינו. לימדת אותי היום שיעור נחוץ מאוד." היא נאנחה ולכסנה את מבטה אל הקיר. "קרני אייל. באמת?"


אחרי שתיקה שהתארכה הוא שרק חרישית בין שיניו.


היא קמה והושיטה יד לילקוט שלה. "אני אצא עכשיו."


"לא ולא." הוא עמד. "העלמה מאונטבטן, זה היה אדיר."


"מה?"


"מבריק בתכלית. אני מעוניין מאוד לשכור את שירותייך."


אולי היא לא הבינה נכון. אולי הוא לא ההולל מחנות הספרים, אלא המטורף מחנות הספרים.


ואז הוא עשה את הדבר הבלתי נתפס ביותר עד כה. הוא הביט בעיניה, חייך חיוך קטן שחשף גומה קטלנית ואמר את המילים שחלמה בטיפשותה לשמוע מפיו.


"את בדיוק מה שחיפשתי, ואני לא מוכן שתלכי."


אוי.


אוי, אלוהים.


"בואי. בנות חסותי יהיו מאושרות לפגוש את האומנת החדשה שלהן."