אין לי התנגדות עקרונית לספרי המשך.
בין אם הם מגיעים מתוך עומק נפשו של הספר שיש לו עוד מה לומר, ובין אם הם מגיעים מתוך רצון לסחוט את בועת ההצלחה עוד קצת לטובת כיסו של הסופר -
אם הספר הראשון היה מוצלח, אם אהבתי את הדמויות, אין לי שום בעיה לחזור ולצלול אל תוך עלילותיהן ותהיה המוטיבציה של הספר אשר תהיה.
בספר הזה חסר התנאי המוקדם הראשוני: לא התלהבתי במיוחד מפלא האמריקאי למופת.
אבל הילדים אהבו, גם א

בטוח קרו לכם גם מיקרים כאלו בחיים.
אצלי - למשל - בכיתה ד', במהלך שיעור, חשבתי על משהו מצחיק שגרם לי לצחוק בקול רם. הבעיה הייתה שהמורה שאלה שאלה כלשהי, וילד כלשהו ענה תשובה כלשהי, והמורה חשבה שהתשובה של אותו ילד מצחיקה אותי, ובקול שקט ולא צעקני, אך מעורר פחד ויראה, הורתה לי לצאת מהכיתה. הקטע הוא, שלא יכולתי להגן על כבודי, ולומר לה שבסך הכל חשבתי על משהו שהצחיק אותי ואין לזה כל קשר לדברים שקרו בכית

מכירים את ההרגשה הזו, כשאתם נחשפים למשהו מאוד מרגש, ואז הלב או מה שזה לא יהיה שבתוך הגוף, מתכווצ׳ץ לכם, ואז גם מין חמימות פורצת בגופכם, והשפתיים מעט רועדות, ובכללי כל הגוף ברעידות של חמימות?
לרוב אנשים פשוט בוכים, אבל לא אני, אני מרגיש את התחושה הזו שתיארתי, זה הבכי שלי רק מבפנים.

לר״ג פלאסיו פשוט יש את זה. היה לה את זה ב״פלא״, ויש לה את זה גם כאן, ב״ציפור לבנה״. את היכולת הזו לפזר מדי פעם, לע

אוגי ואני אינו סיפור המשך לפלא. למעשה, אוגי די צדדי בסיפור, אבל משמש תירוץ לסיפור.
הספר מורכב משלושה סיפורים: הסיפור של ג'וליאן, הסיפור של פלוטו וסיפורה של שינגלינג, ששמה בא מהריקוד שביצעו הימנה, סאמר והיא, הלא היא שרלוט. כזכור שרלוט וג'וליאן נבחרו לקבל את פניו, תרתי משמע, של אוגי וללוות אותו בראשית צעדיו בבית הספר, בבית ספר בכלל, שהרי עד אז התחנך בחינוך ביתי.
ונתחיל בקלישאות: לכל מטבע שני צדדים

לעיתים הנפש והגוף אינם מסוכרנים אלה עם אלה. הנפש חפצה בדבר אחד, והגוף מסוגל לדבר אחר.
הנפש כלואה בתוך גוף מנוון או מעוות שמונע ממנה לפרוץ ולפרוח ולעשות כל העולה על רוחה.
נגזר על הנפש להתענות בעודה צופה באחרים מתנסים ונופלים, היא רתוקה אל האדמה בשל היותה שייכת לגוף שלא שפר עליו מזלו עד כדי כך שגם הנסיון במעוף כושל לא חלק משגרת יומה.
כנפייה המרוסקות של ציפור שלעולם לא תשכים קום בכדי לממש את ייעוד

השואה זה הדבר הכי איום ונורא שקרה לאנושות מאז ומעולם.
הספר הוא רומן גרפי.
ג’וליאן צריך לכתוב עבודה בהיסטוריה לבית הספר, ולכן מבקש מסבתו לספר את סיפורה כשהייתה צעירה. כל הספר זה סיפור ילדותה שהיא מספרת לו.

שרה היא יהודייה שגרה בצרפת בשנת 1940. היא מתארת את התהליך ההדרגתי עד שהתחילו לרצוח יהודים והאימה שהייתה אז. בתחילה לא אפשרו ליהודים להיכנס למקומות מסוימים, הייתה אנטישמיות כמעט מכל כיוון ו

כמו כל שנה לקראת יום השואה אני משתדל לקרוא משהו או לפחות לצפות בסרט כלשהו על השואה, קצת כדי להכניס את הרגש לאווירה ולקדושת היום. השנה בחרתי לקרוא את ציפור לבנה, שמספר סיפור לא מבוסס על מקרה ספציפי אלא על אוסף של סיפורי הסתרה של ילדים בשואה שהמחברת קראה ולמדה עליהם ומהם כתבה את הספר.
קודם כל הספר הזה כתוב בפורמט גדול יותר כמו של רומנים גרפיים אחרים, כמו היומן הגרפי של אנה פרנק, ואחרים, וזה כבר נות

הספר הוא המשך של פלא.

קניתי אותו בגלל ביקורות טובות מכאן מסימניה, וגם כי הייתי סקרנית לדעת האם באמת יהיה מעולה.

כמו שכתבתי בעבר אני באה לספרים כמו לדף ריק. ובאמת לא התאכזבתי. הספר מספר לנו קורות 3 אנשים שהיו קשורים לאוגי ולסיפורו בשנה שהצטרך לכיתה ה' בבי"ס ביצר.
פתאום אנחנו קוראים דברים שאוגי דיבר אליהם אבל מנקודה של הבנאדם עצמו ולמה התנהג כמו שהתנהג. לפעמים אנחנו שומעים/קוראים על ילד או קב

ג'וליאן, 2020. ז'וליין, 1945. 75 שנים של חיים מבעד לשמות.

הרי ידוע שלכל אדם יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו. אבל מה אם מאחורי השם הזה נחבא עולם שלם של היסטוריה?

השבוע קראתי את הספר החדש של ר"ג' פלאסיו, מי שהביאה אל העולם את יצירות המופת: "פלא" ו"אוגי ואני". הפעם – רומן גרפי מדהים ביופיו ובמסריו.

באופן מדהים מצליחה שוב פלאסיו להעלות אל פני השטח נושאים כה חשובים. זה מופלא בעיניי ש