כמו כל שנה לקראת יום השואה אני משתדל לקרוא משהו או לפחות לצפות בסרט כלשהו על השואה, קצת כדי להכניס את הרגש לאווירה ולקדושת היום. השנה בחרתי לקרוא את ציפור לבנה, שמספר סיפור לא מבוסס על מקרה ספציפי אלא על אוסף של סיפורי הסתרה של ילדים בשואה שהמחברת קראה ולמדה עליהם ומהם כתבה את הספר.
קודם כל הספר הזה כתוב בפורמט גדול יותר כמו של רומנים גרפיים אחרים, כמו היומן הגרפי של אנה פרנק, ואחרים, וזה כבר נותן לו איזה נפח אחר והרגשה שונה בקריאה שלו. דבר שני הוא עמוס בצבעים ומאויר בצורה כאילו אמיתית ומרגישים חיבור גדול יותר לדמויות ולסיפור בגלל זה. ודבר אחרון, הסיפור כתוב בפרקים קצרים יחסית שמתארים כל אחד מהם תקופה אחרת והוא מתחיל בימינו וחוזר אחורה בזמן כדי לספר כמו סיפור בתוך סיפור וזה מרגיש כאילו עדות.
המחברת (שכתבה את הספר פלא) כותבת בסוף הספר קטע על החיבור שלה לסיפור מכיון שאינה יהודיה, אבל נשואה ליהודי, והיא מספרת על הצורך שלה לכתוב על השואה, ובסוף גם מביאה הסברים קצרים על כל מיני מושגים מהשואה. היא אומרת שהסיפור שלה למרות שאינו מבוסס על סיפור אמיתי מתאים כמעין מבוא לנושא של השואה וזה נראה שהיא ממליצה עליו לבני נוער צעירים כדי שיחשפו לנושא בכללי.
העלילה של הסיפור לוקחת את הקורא חזרה אל הימים שלפני מלחמת העולם השנייה והשואה ומספרת על נערה יהודיה צעירה בצרפת שרוצה לחיות את החיים שלה כמו כל אחד אחר אבל כשמגיעים הנאצים החיים שלה משתנים עד שהיא גם מוצאת את עצמה בורחת ומסתתרת בכל מיני מקומות הרחק ממשפחתה וחבריה, ולאורך השיפור היא מתמודדת עם רגשות, מחשבות, בידוד, קשיים, רעב ובעיקר חלומות מוזרים וסיוטים. הדמויות של פלאסיו מעולות, עמוקות, מורבדות, עם המון חיבורים ביניהם וכשהכתיבה הזו מתחברת לתוך רומן גרפי שמוסיף את נדבך הצבעים זה הופך למשהו מופלא.
אני שמח שבחרתי לקרוא את הספר הזה למרות שהוא לא מבוסס על סיפור אמיתי, כי הוא ריגש אותי, והכניס אותי לאווירה שחיפשתי לכבוד יום השואה השנה.
תהנו...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
