ביקורת ספרותית על ציפור לבנה מאת ר"ג' פלאסיו
ספר מעולה

---

מכירים את ההרגשה הזו, כשאתם נחשפים למשהו מאוד מרגש, ואז הלב או מה שזה לא יהיה שבתוך הגוף, מתכווצ׳ץ לכם, ואז גם מין חמימות פורצת בגופכם, והשפתיים מעט רועדות, ובכללי כל הגוף ברעידות של חמימות?
לרוב אנשים פשוט בוכים, אבל לא אני, אני מרגיש את התחושה הזו שתיארתי, זה הבכי שלי רק מבפנים.

לר״ג פלאסיו פשוט יש את זה. היה לה את זה ב״פלא״, ויש לה את זה גם כאן, ב״ציפור לבנה״. את היכולת הזו לפזר מדי פעם, לעיתים די קרובות למען האמת, משפטי מחץ כאלה, שנועדו לעשות דבר אחד: לרגש, לגעת בקורא, לכווצ׳ץ אותו מבפנים. את הלב העדין והטוב שנמצא בכולנו איפשהו.
וכאילו שזה לא מספיק, משפטי המחץ האלה מלווים גם באיורי מחץ...

ציפור לבנה הוא לכאורה הכי לא דומה לפלא. גם חיצונית שהרי זה רומן גרפי ופלא ספר רגיל, וגם בעלילה עצמה - פלא הוא סיפור מודרני על קבלת השונה בבית הספר היסודי ואילו ציפור לבנה הוא סיפור על השואה.

אבל יש משותף, והמשותף הוא המסר: טוב הלב של אנשים אמיצים, יכול לנצח את רוע ליבם של האנשים, חזקים ככל שיהיו, כמו רוע הלב של הנאצים כלפי היהודים והמיעוטים השונים או של הילדים המקובלים והחזקים חברתית כלפי הילדים הפחות מקובלים, שלא לומר הדחויים.

ג׳וליאן הוא ״הדמות הרעה״ מפלא, זו שפגעה באוגוסט פולמן הילד עם העיוות בפרצוף ולעגה לו. ולכן, ואין דבר שיותר ״מכווצ׳ץ את הגוף מבפנים״ בשביל ג׳וליאן, מאשר לשמוע שסבתא שלו ניצלה מרוע ליבם של הנאצים, בזכות טוב ליבו של ילד נכה שכולם לעגו לו והתרחקו ממנו, ושלאותו ילד קראו... ז'וליין (=ג׳וליאן).

סיפור ילדותה של הסבתא, המספרת אותו לנכד שלה, הוא הסיפור שעומד במרכז העלילה.
זה לא ממש ספר שואה.
זה גם לא ממש ספר פלא.
זה יותר מן שילוב של השניים - על סיפורי הפלאות שהיו בשואה. או בכלל בתקופות חשוכות כמוהה. על הניסים, על הנפלאות, אשר חוללו האנשים הטובים והאמיצים. סיפורי שואה וגבורה. על האור שמהבהב לו בקצה המנהרה.
יודעים מה? זה ממש כמו קומיקס של גיבורי על! הרי יש כאן קומיקס, והקומיקס מתאר את עלילות הגבורה של האנשים הטובים. גיבורי על זה המינימום שאפשר לקרוא לאנשים הללו...

אם אצטרך לבחור את ספר השואה הטוב ביותר שקראתי - זה הספר.
מה שהופך אותו לכזה, הוא עצם העובדה שפלאסיו הצליחה לקחת סיפור ממוחזר כמו זה, על אדם יהודי שאדם לא יהודי מציל אותו, מהסוג שקראנו אינספור פעמים, ולמרות זאת להצליח לכווצ'ץ' לי את הלב, בצורה הרבה יותר חזקה מכל שאר הסיפורים הדומים שנחשפתי אליהם קודם לכן! זה פשוט מדהים! וכן, קראתי מלא סיפורים כאלה, רובם גם ריגשו אבל לא כמו זה...
ויכול מאוד להיות גם שעצם העובדה שהוא רומן גרפי מאוייר, תרמה לכך (אבל לא רק, שהרי קראתי שני רומנים גרפיים על השואה בעבר - 'מאוס' ו'אנה פרנק הרומן הגרפי', והם לא ריגשו אותי באותה המידה).

סיפור מחמם לב ואנושי, אך באותה נשימה מהפנט ומסעיר וקורע לב, וגם רלוונטי ואקטואלי לכל תקופה ולכל מצב, הפורט על מיתרי ליבם של הקוראים בו. או כפי שאני קורא לזה - ״מכווצ׳ץ״.
והסוף שלו? האמ-אמא של הכיווצ'וצ'ים!

5 כוכבים זוהרים בחשיכה... ואורם כל כך חזק, שהם כמו 100!

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על ציפור לבנה