ביקורת ספרותית על אנחנו על השחור - סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל מאת אבירם ברקאי
ספר מעולה

---

מלחמת שלום הגליל או של״ג בקיצור, ידועה בעיקר בשל התקלות והכשלים שהתלוו למהלכה.
אין ספק שאלו אכן ליוו את כל מהלכיה בכל הגזירות והחזיתות, ואולי, ההצלחה העיקרית היתה של חיל האוויר
שהצליח במבצע מדהים לחסל את כל הנ״מ הסורי בביקעת הלבנון ואת רובו של חיל האוויר הסורי בקרבות אוויר
ללא פגיעה ( מבצע ערצב).
אולם כוחות היבשה נחלו כישלון אחר כישלון. אני לא אעמוד פה על כל הכישלונות של צבא היבשה במלחמה ומי שירצה לקרוא על כך
יכול לקרוא את סיפרו המונומנטלי של עימנואל ולד- קללת הכלים השבורים.
בגזרה המרכזית נטלה חלק חטיבה 500 וכוחות נוספים, שחיזקו אותה, בעיקר גדוד 932 של הנחל וגד׳ צנחנים במילואים.
על כל הכוחות האלה פיקד דורון רובין.
ברצוני לדבר קצת על הקצין המפואר הזה ( בלי מרכאות כפולות), דורון רובין.
רובין סיים את שירותו הצבאי בדרגת אלוף, לאחר שנתמנה והיה למפקד אוגדה, אולם את פיקודו המזהיר ואשר בו הוא זכה לתהילתו , היה הקרב שבו
השמיד גדוד 202 של הצנחנים בתוספת פלוגת שיריון , חטיבת שיריון מצרית שניסתה להגיע דרך ואדי מבעוק למיצרי המתלה ובכך לנתק את העורף הישראלי מכוחותיו שלחמו בחזית
תעלת סואץ. הקרב שנהל רובין נכנס להיכל התהילה והוא נלמד בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.
מכל הסיבות האלה היה כישלונו בקרב בעין זחלתא אכזבה כה גדולה לראשי הצבא בארץ, כישלון שאולי היה מהגורמים להפסקת הקריירה הצבאית של מפקד כה מוכשר כמותו.
לא אתאר בביקורת הזאת את מהלכי הקרב של חטיבה 500, אבל ברצוני לעמוד על כמה נקודות שבעיני היוו את הסיבות לכישלונו של רובין לנצח בקרב מבלי לספוג אבדות כה כבדות :
א) מחסור במודיעין שטח- בכל מלחמה , חוזרת עובדה זאת על עצמה. הכוחות שנלחמים בשטח לא מקבלים מספיק מודיעין כדי לדעת נגד מי הם נלחמים בדיוק.
שמעתי כמה תאוריות מעניינות בנוגע לתופעה זאת ואחת מהם, החשש של המודיעין ״ לשרוף״ מקורות מידע. אינני יודע אם זאת סיבה אמיתית או תרוץ, אבל מבחינת ההגיון הצרוף אסור שמידע חשוב כזה לא יגיע לכוחות הלוחמים במיוחד אם מידע זה יכול לחסוך בחיי לוחמים!
ב) במלחמות עבר, צהל לא חשש להיכנס לקרבות בשעות הלילה. על פי התיאורים בספר, בכל מלחמת לבנון ( של״ג), היה קרב לילי אחד שגם הוא נחשב לכישלון מהדהד. היה זה קרב של כוחותינו על כוחותינו שבו ירו זה על זה גדוד קורס מפקדי טנקים על קורס קציני שיריון. קרב לילי שהחל מטעות בזיהוי ושעלה במחיר חיי לוחמים רבים.
ניראה שמאז מלחמת יום הכיפורים צהל מסתגר בלילות ובמקום לנצל את הלילה לקרב תנועה ואש הוא מסתגר בחניונים לשם תיספוק ואגירת כוחות.
ג) ניראה שיותר ויותר בכל מלחמה חדשה כוחות הצבא מקדישים אנרגיות וכוחות לשם חילוץ פצועים והרוגים תוך נטישת המטרות והדבקות במטרות. נראה שזאת תופעה שהולכת ומתרבה ושכתוצאה ממנה שוב אין הצבא מגיע לתוצאות רצויות ולהשגת המטרות שהוקצו לו. תופעה שלדעתי יש לתת עליה את הדעת ולהחזיר את ״ הלפיד למקורו״.
ד) התאמת גודל הכוחות וטיבם לפני השטח שעליו יתנהלו הקרבות , תוך שימוש במידע ובמודיעין כדי להתאים את גודל הכוח, מטרתו וטיבו.
במהלך עבודתי בביטחון בשדה התעופה בבריסל הכרתי מפקד גדוד שנלחם בשל״ג. הוא פיקד על גדוד טנקים ובשיחה עימו עבדנו על כך שכוחות צהל בלבנון עברו בהיקפם ( מעל 7 אוגדות) את כמות הכוחות שנלחמו נגדו מן הצד הסורי ביחס של 2:7, כוחות צהל מנו כ 72,000 לוחמים מכל הסוגים כשהסורים מנו כ 22,000 . יחס ל 1-4 לטובתנו .
לכך יש צורך להוסיף את פני השטח בלבנון שלא התאימו כלל למלחמת שיריון שמאפייניה הם אש ותנועה ( תוך כדי פריסה). היות והדרכים והכבישים בלבנון מתאפיינים בכך שהם צרים ורבים מהם אף לא מזופתים,
היה זה מתכון בטוח לכישלון- קל להכניס את הכוחות למארבים, קל לגרום לפקקים וקל לעצור את הכוחות ולגרום להתארכות גורם הזמן לרעת תוצאות
המערכה.
אלה הם רק מספר קטן של תובנות שאליהן הגעתי במהלך הקריאה בספר ואשר הם מציבים סימני שאלה לגבי תפקודו של רובין שלא ידע לנצל את כוחות החיר שלו כדי להשיג יתרונות יחסיים על הכוחות הסוריים שעמדו מולו בהמשך הדרך. אולם אין הוא האשם היחידי, ולדעתי יש להכניס למשבצת הזאת גם את הפיקוד העליון : מנחם עינן מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד, ואולי אפילו את המטכל עצמו שלא ידע לזהות סכנות ולעקוף אותן בעזרת כוחות קטנים וזריזים- אותה תקלה שחזרה על עצמה במלחמת לבנון השניה.
ברקאי כותב יפה וכתיבתו מהודקת ומדוייקת להפליא. ספר ראוי וכתוב היטב.
טוביה

» ביקורות נוספות של tuvia
» ביקורות נוספות על אנחנו על השחור - סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל