ביקורת ספרותית על אנחנו על השחור - סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל מאת אבירם ברקאי
ספר בסדר

---

אבירם ברקאי החליט כי הגיע תורה של חטיבה 500 לספר את סיפורה במלחמת לבנון או בשמה הרשמי:"מלחמת שלום הגליל".
לזכות הספר יאמר, כי הוא מכיל מפות מפורטות ומאירות עיניים,כשהראשונה נותנת תמונה כללית של כל מהלך קרבות החטיבה, והאחרות בחלוקה לפי גזרות הלחימה והתקדמותה.

בעצם ברקאי עשה "חשופים בצריח" לחטיבה 500. עם כל המגבלות של הספר הקודם בתוספות משלו.
נתחיל באוריינטציה הבסיסית של הסיפור.
הספר הוא הסיפור של המפקדים בלבד. יש בהם שריונרים שכידוע הם מרובעים, עד שמגיע "אדם נאור" צנחן בשם דורון רובין.
דורון הוא הגבר האולטימטיבי, יפה עיניים גבה קומה, מבט חודר ומבין עניין, יודע לדובב את פיקודיו ובעיקר חכם בצורה יוצאת מן הכלל.
הוא מיד מייצר תהליך לחימה משולב חי"ר עם שריון והדבר מוכח במהלך הקרבות. יש עוד כמה מגד"ים, וקצינים, אבל זהו.
נכון שיש גם חפש"ים (חיילים פשוטים), אבל לא צריך להכניס לעלילה הרבה הרכבים כי אולי סיפור כזה מאט את הקצב.
כשקראתי את תיאור הקרבות כאן מול אלו במערכות אחרות, אמרתי לעצמי:"הם באמת לחמו, אבל בכל מערכה נלחמים, היכן הייחוד של לחימה זאת?"
איני מוריד מערך הסיפור, אבל אשאל את עצמי מה תרומתו למורשת הקרב בצה"ל? לא יודע.
אולי בעליות לג'זין, והקרב על הטרסות.

הדבר המפריע ביותר קשור לערבוב של מדיניות , פוליטיקה ומהלכים צבאיים.
התחושה שלי היא כי הפוליטיקה מובאת כאן כדי לסחוט אמפתיה, או לשרת את עמדתו של הכותב.
מה הקשר למהלכים צבאיים כמו סיפוח או גריעה של גדוד שריון , בעיות אספקה, ועוד ועוד, מול המהלכים שקדמו למבצע או של העילה למלחמה ומהלכה המדיני?
אני אפילו שותף לחלק מהביקורת על מלחמת לבנון, ועדיין בקריאת ספר זה לא מצאתי צורך להציג את המרכיבים המדיניים.

אתן רמז דק לכותב ברקאי, בחטיבה היה קצין בכיר בשם אלישיב שמשי שהוא היסטוריון צבאי אמתי.
בכל ספריו המרובים, הוא משכיל להיות ממוקד בנושא העיקרי ואינו סוטה ממנו.


לסיכום: העירוב הופך כתיבה זאת ללא רצינית.
וחבל.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על אנחנו על השחור - סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל