מלחמת שלום הגליל או של״ג בקיצור, ידועה בעיקר בשל התקלות והכשלים שהתלוו למהלכה.
אין ספק שאלו אכן ליוו את כל מהלכיה בכל הגזירות והחזיתות, ואולי, ההצלחה העיקרית היתה של חיל האוויר
שהצליח במבצע מדהים לחסל את כל הנ״מ הסורי בביקעת הלבנון ואת רובו של חיל האוויר הסורי בקרבות אוויר
ללא פגיעה ( מבצע ערצב).
אולם כוחות היבשה נחלו כישלון אחר כישלון. אני לא אעמוד פה על כל הכישלונות של צבא היבשה במלחמה ומי שירצה לקרוא על כך
יכול לקרוא את סיפרו המונומנטלי של עימנואל ולד- קללת הכלים השבורים.
בגזרה המרכזית נטלה חלק חטיבה 500 וכוחות נוספים, שחיזקו אותה, בעיקר גדוד 932 של הנחל וגד׳ צנחנים במילואים.
על כל הכוחות האלה פיקד דורון רובין.
ברצוני לדבר קצת על הקצין המפואר הזה ( בלי מרכאות כפולות), דורון רובין.
רובין סיים את שירותו הצבאי בדרגת אלוף, לאחר שנתמנה והיה למפקד אוגדה, אולם את פיקודו המזהיר ואשר בו הוא זכה לתהילתו , היה הקרב שבו
השמיד גדוד 202 של הצנחנים בתוספת פלוגת שיריון , חטיבת שיריון מצרית שניסתה להגיע דרך ואדי מבעוק למיצרי המתלה ובכך לנתק את העורף הישראלי מכוחותיו שלחמו בחזית
תעלת סואץ. הקרב שנהל רובין נכנס להיכל התהילה והוא נלמד בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.
מכל הסיבות האלה היה כישלונו בקרב בעין זחלתא אכזבה כה גדולה לראשי הצבא בארץ, כישלון שאולי היה מהגורמים להפסקת הקריירה הצבאית של מפקד כה מוכשר כמותו.
לא אתאר בביקורת הזאת את מהלכי הקרב של חטיבה 500, אבל ברצוני לעמוד על כמה נקודות שבעיני היוו את הסיבות לכישלונו של רובין לנצח בקרב מבלי לספוג אבדות כה כבדות :
א) מחסור במודיעין שטח- בכל מלחמה , חוזרת עובדה זאת על עצמה. הכוחות שנלחמים בשטח לא מקבלים מספיק מודיעין כדי לדעת נגד מי הם נלחמים בדיוק.
שמעתי כמה תאוריות מעניינות בנוגע לתופעה זאת ואחת מהם, החשש של המודיעין ״ לשרוף״ מקורות מידע. אינני יודע אם זאת סיבה אמיתית או תרוץ, אבל מבחינת ההגיון הצרוף אסור שמידע חשוב כזה לא יגיע לכוחות הלוחמים במיוחד אם מידע זה יכול לחסוך בחיי לוחמים!
ב) במלחמות עבר, צהל לא חשש להיכנס לקרבות בשעות הלילה. על פי התיאורים בספר, בכל מלחמת לבנון ( של״ג), היה קרב לילי אחד שגם הוא נחשב לכישלון מהדהד. היה זה קרב של כוחותינו על כוחותינו שבו ירו זה על זה גדוד קורס מפקדי טנקים על קורס קציני שיריון. קרב לילי שהחל מטעות בזיהוי ושעלה במחיר חיי לוחמים רבים.
ניראה שמאז מלחמת יום הכיפורים צהל מסתגר בלילות ובמקום לנצל את הלילה לקרב תנועה ואש הוא מסתגר בחניונים לשם תיספוק ואגירת כוחות.
ג) ניראה שיותר ויותר בכל מלחמה חדשה כוחות הצבא מקדישים אנרגיות וכוחות לשם חילוץ פצועים והרוגים תוך נטישת המטרות והדבקות במטרות. נראה שזאת תופעה שהולכת ומתרבה ושכתוצאה ממנה שוב אין הצבא מגיע לתוצאות רצויות ולהשגת המטרות שהוקצו לו. תופעה שלדעתי יש לתת עליה את הדעת ולהחזיר את ״ הלפיד למקורו״.
ד) התאמת גודל הכוחות וטיבם לפני השטח שעליו יתנהלו הקרבות , תוך שימוש במידע ובמודיעין כדי להתאים את גודל הכוח, מטרתו וטיבו.
במהלך עבודתי בביטחון בשדה התעופה בבריסל הכרתי מפקד גדוד שנלחם בשל״ג. הוא פיקד על גדוד טנקים ובשיחה עימו עבדנו על כך שכוחות צהל בלבנון עברו בהיקפם ( מעל 7 אוגדות) את כמות הכוחות שנלחמו נגדו מן הצד הסורי ביחס של 2:7, כוחות צהל מנו כ 72,000 לוחמים מכל הסוגים כשהסורים מנו כ 22,000 . יחס ל 1-4 לטובתנו .
לכך יש צורך להוסיף את פני השטח בלבנון שלא התאימו כלל למלחמת שיריון שמאפייניה הם אש ותנועה ( תוך כדי פריסה). היות והדרכים והכבישים בלבנון מתאפיינים בכך שהם צרים ורבים מהם אף לא מזופתים,
היה זה מתכון בטוח לכישלון- קל להכניס את הכוחות למארבים, קל לגרום לפקקים וקל לעצור את הכוחות ולגרום להתארכות גורם הזמן לרעת תוצאות
המערכה.
אלה הם רק מספר קטן של תובנות שאליהן הגעתי במהלך הקריאה בספר ואשר הם מציבים סימני שאלה לגבי תפקודו של רובין שלא ידע לנצל את כוחות החיר שלו כדי להשיג יתרונות יחסיים על הכוחות הסוריים שעמדו מולו בהמשך הדרך. אולם אין הוא האשם היחידי, ולדעתי יש להכניס למשבצת הזאת גם את הפיקוד העליון : מנחם עינן מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד, ואולי אפילו את המטכל עצמו שלא ידע לזהות סכנות ולעקוף אותן בעזרת כוחות קטנים וזריזים- אותה תקלה שחזרה על עצמה במלחמת לבנון השניה.
ברקאי כותב יפה וכתיבתו מהודקת ומדוייקת להפליא. ספר ראוי וכתוב היטב.
טוביה

ספר טוב וקשה.
קשה כי הספר פתאום הבהיר לי שבני דורי, אותם אלו שהיו סביב שנות העשרים שלהם במלחמה ההיא, הפכו לההיסטוריה. היסטוריה ששווה סיפור. סיפור היסטורי.
קשה כי הספר לא בא מנקודת המבט של מישהו. זהו ספר עובדתי, שכתוב כסיפור מתח, אבל הוא ספר שמתאר איפה היינו ומה עשינו ומה עשו אלו שהיו על ידנו.
קשה כי זה ספר שלא נותן הנחות לאף אחד ומתאר בצורה קשה ומציאותית וברורה איך נלחמים, איך מתים במלחמה, איך מנסים להמשיך ולהלחם, איך מעודדים לוחמים להמשיך בקרב גם כשהם נשברים ולא יכולים יותר.
זהו ספר טוב, למרות הפרק הפוליטי שלו בסוף הספר.
זהו ספר טוב כי בולט מאד שהוא נכתב בתום מחקר מקיף, יסודי ומקצועי.
זהו ספר טוב כי הוא מציג את ההפסדים והפשלות צד בצד על יד הנצחונות וההצלחות.
וזה ספר של הרבה כאב.

http://bit.ly/2iMKb1K


לאחרונה יצא לאור "אנחנו על השחור" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016), מאת אבירם ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הפעם בחר המחבר לעסוק בספר דווקא במלחמת לבנון הראשונה, 1982, באמצעות סיפורה של חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב-1973 ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך במשך שלוש שנים מחקר מעמיק במסגרתו קיים 170 ראיונות אותם גיבש, לצד דו"חות, מאמרים וספרים לרוב לכדי סיפור מרתק שלא ניתן להניח מן היד.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם בשם מבצע שלום הגליל, מונה למפקד חטיבה 500 אל"מ דורון רובין, לאחר שהתעקש כי בטרם יקודם לתא"ל עליו לצבור ניסיון פיקודי בשריון. רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, נחשב למפקד נערץ ולמקצוען אמיתי. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הצנחנים 202 בקרב המפורסם בוואדי מבעוק, במהלכו השמיד הגדוד, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל האוויר וכוחות שריון חטיבת טנקים מצרית. בהמשך "היה מפקד בית הספר לקצינים ומפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה. בתקופתו בוצעו ככל הנראה הכי הרבה פעולות ופשיטות מבצעיות מאז יציקת אבן הפינה לחטיבה האדומה" (עמוד 52).

מן הספר עולה כי עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון, תכנן אריק שרון, לכונן סדר חדש בלבנון, שבשטחה ייסד אש"ף מדינה בתוך מדינה ופעל כנגד ישראל. משנמצאה העילה, ניסיון ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון (שנפצע אנושות), אישרה הממשלה את התכנית שהציע. בהתאם לתכנית האופרטיבית אמורה היתה אוגדת השריון 162, עליה פיקד תא"ל מנחם עינן, לנוע "בגב שדרת הרי השוף כשממזרח וממערב ינועו כוחות שכנים בכיוון הבקאע וציר החוף. ב'ש' + 48 יגיעו כוחות האוגדה לכביש ביירות-דמשק" (עמוד 65). מטרתה – ניתוק ביירות מכוחות הצבא הסורי. החוד של האוגדה היה חטיבה 500 בפיקוד רובין. החטיבה בפיקודו היתה למעשה צוות קרב חטיבתי שכלל שלושה גדודי שריון סדירים, גדוד ההנדסה 601, גדוד הנח"ל 932 וכן שני גדודי צנחנים (מחטיבות מילואים שונות). אף שהספר אינו מתייחס לכך, האופן שבו פעלה אז החטיבה, כשמצוותים לה גדודי מילואים בכשירות גבוהה, תואם את תפיסת הפעלת כוחות המילואים החדשה של צה"ל, על-פיה שולבו כוחות מילואים, גדודים ופלוגות, בתוך עוצבות סדירות.

החטיבה נעה מהר בציר ההררי, ובמספר התקלויות מהירות השמידה כוח סורי וספגה נפגעים ראשונים. אחד מהם היה מפקד גדוד השריון 433, סא"ל בני בית אור, שכמו רובין "הגיע מהצנחנים" (עמוד 28), נפצע קשה. בכדי להצילו נדרש לפנותו לישראל, אך נוכח הקירבה לכוחות האויב סירב טייס מסוק הפינוי לנחות. המח"ט, רובין, שאל את הטייס בקשר אם הוא מבין עם מי הוא מדבר ונענה שלא. "מפקד חטיבת הצנחנים לשעבר מוריד את הקסדה מראשו, בלוריתו המכסיפה מתנופפת ברוח, ונושא תפילה שבחופת המסוק נמצא מישהו שעבד מולו בעברו האדום" (עמוד 109). הטייס זיהה אותו ונחת. חייו של בית אור ניצלו והוא שב לפקד על הגדוד בהמשך המלחמה.

יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 ביוני, נתקלים כוחות החטיבה המצויים בתנועה לעבר הכפר עין זחלתא, בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי הערוכים היטב בנקודות שולטות על הציר. מספר טנקים של החטיבה נפגעים ואחד מהם אף מתדרדר אל התהום בצד הדרך. עד מהרה נוצר פקק והחטיבה אינה מצליחה להתקדם. חילוץ הנפגעים נעשה תחת אש והכוחות התקשו לזהות את מיקום הסורים. לצד השבחים, לגבורת הלוחמים והמפקדים, ברקאי אינו חוסך שבטו מן החטיבה, בדגש על מפקדה. לתפיסתו, "גם בלי ידיעות מבוססות על אויב ראוי היה שמח"ט 500 יפעל אחרת, שיתייחס לגזרת עין זחלתא כאל אזור מסוכן במיוחד" (עמוד 266). מנגד, קובע המחבר, כי בכוח אישיותו, מנהיגותו ורמתו המקצועית הגבוהה, הצליח רובין להוביל את אנשיו, ממצב קשה לכדי ניצחון ועמידה במשימה.

אחד מגבורי הקרב הוא סרן עופר חקלאי, "מפקד הצוות מסיירת הצנחנים" (עמוד 204) בשירותו הסדיר. חקלאי, שהפך למפקד פלוגת צנחנים במילואים לאחר פציעתו של מפקדה, נדרש להוביל אותה במשימות חילוץ פצועים והשתלטות על הכפר. אי-אפשר שלא להתרשם מסיפור לחימתו של חקלאי, לבדו ובראש הפלוגה. באחד הבתים בכפר, למשל, נתקל המ"פ, חקלאי, בחייל סורי מטווח אפס. אין "מקום לשניים בחדר הזה, ועופר מהיר יותר, והכדור שהוא שולח מטיח את הסורי על גבו, והוא רואה את עיניו מאבדות את ניצוץ החיים וכבות" (עמוד 304). הסיפור אודות פלוגה שמפקדה נפצע וסגנו מוביל אותה בהצלחה, חזק גם ללא דרמה שמזכירה יותר את סרטיו של קלינט איסטווד מאשר ספרות צבאית.

ב-10 ביוני הוביל רובין את החטיבה להתקפה משולבת, בסיוע ארטילרי ואווירי. הצנחנים תקפו את המערך הסורי מעורפו, ואילו השריון תקף את הסורים מחזיתם. ההתקפה הצליחה, מרחב עין זחלתא נכבש וגופות הנעדרים נמצאו. לאחר הקרב המשיכה החטיבה קדימה עד שב-24 ביוני, שמונה-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, השלימה חטיבה 500 את המשימה המקורית שהוטלה עליה והתייצבה על כביש ביירות-דמשק. "אנחנו על השחור" (עמוד 410), דיווח המח"ט למפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, ושמע ממנו כי כלל הפיקוד הצה"לי משבח את החטיבה על הישגה, שלדעת רובין (לימים אלוף במיל'), תרם תרומה משמעותית למנוף הלחצים שהביא את המחבלים להיכנע ולהתפנות מלבנון לתוניס.

"שמור מרחק מרשת קורי העכביש ומשדות המוקשים הנפיצים של הפוליטיקה הגלויה והנסתרת שקדמה לשליחת כוחות צה"ל למבצע שלום הגליל" (עמוד 457), אמר לעצמו המחבר במהלך הכתיבה, אך לא הצליח להתאפק. בספר כלול ראיון עם סא"ל (מיל') עודד שמיר, מזכירו הצבאי של אריק שרון כמעט מראשית כהונתו כשר הביטחון. למרות שנכח כמעט בכל הדיונים ונחשף לכלל החומר שנגע למלחמה ולתקופה שקדמה לה, לא ביקש מי מאלו שחקרו את המלחמה לשמוע את גרסתו עד עתה.

לדברי שמיר, כלל מטרות המלחמה ובהן חיסול אש"ף כיישות צבאית ומדינית בלבנון, השמדת מערך הטילים הסורי בבקאע, סילוק הצבא הסורי במידה ויתערב במערכה, התמיכה בנוצרים וכינון ממשלה אוהדת לישראל בלבנון, היו ידועות לראש הממשלה מנחם בגין והיו על דעתו. גם הממשלה הכירה אותן. בניגוד לטענות שהושמעו לאחר המלחמה, אמר שמיר, "שרון לא כופף את היד לבגין. ראש הממשלה הוא שהתווה את היעדים. לא היה צורך לכופף לו את היד. שר הביטחון כמובן היה שותף ליעדים" (עמוד 460). דומה שברקאי לא הצליח להחליט אם לקבל את גרסתו, אך נותר משוכנע כי אפילו אם שרון אכן "תחמן" את הממשלה, הרי שהאיש שהיה "מפקדה של יחידת העילית 101 ושל חטיבת הצנחנים, מפקד האוגדה שדחף למהלך הצליחה שהוביל למפנה במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 467), פעל במטרה להבטיח את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגן עליה, כפי שעשה לפני ואחרי כן.

במובן מסוים עשה לעצמו המחבר "חיים קלים", שכן הוא ניתח את המלחמה עד לשנת 1983, למרות שניתן לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל בשנת 2000. ועדיין השאלות שהוא מציב מטרידות. חלק מיעדי המלחמה, בוודאי בנוגע לחיסול תשתית אש"ף בלבנון וגירושו מתחומה, הושגו. גם הפגיעה בצבא הסורי היתה מרשימה. מדוע אם כן, נחשבה המלחמה לכישלון כה צורב? כשקוראים את הספר אודות חטיבה 500 בשל"ג, עולה בזיכרון ספר אחר אודות חטיבה באותה מלחמה, "אתי מלבנון" שכתב האלוף במיל' יורם יאיר. גם הוא תיאר, בכישרון רב, את לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה שעליה פיקד (הוא החליף בתפקיד את רובין שעבר, כאמור, לשריון) למן הנחיתה מן הים ועד לביירות. אז נגמר הספר. צה"ל לעומת זאת, נשאר בלבנון עוד 18 שנים. אולי זו הסיבה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.01.2017)

יש בספר הזה כמה דברים יותר מוצלחים וכמה פחות מוצלחים. בעיקרו זהו יומן האירועים של חטיבת השריון 500 במלחמה המוזרה הזו, והוא עושה זאת היטב. חטיבת השריון הסדירה 500 היתה הכוח העיקרי של 'אוגדת ההפתעה' 162 שתפקידה היה לפרוץ ציר באיזור ההררי שמרכז החזית הלבנונית ולתפוס ציר בירות-דמשק, מהלך של כיתור לגבי כוחות הצבא הסורי ואירגון הפתח ששלטו אז בביירות. הכתיבה היא קלילה, צינית, עם הרבה הערכה ואהבה ללוחמים. הספר ישמח את הלוחמים הוותיקים (הוא נכתב שלושה עשורים מאוחר יותר) שירצו להיזכר במלחמה ההיא, את בני משפחותיהם, ואולי גם היסטוריונים חובבים שזוהי הזדמנות עבורם לעבור במנהרת הזמן ולנסות לחוש כיצד נראו הדברים בזמן אמת, לרבות מערכות היחסים, ההומור, האחווה והערבות ההדדית.

אבל מה יפיק מקריאת הספר הקורא המתעניין בהיסטוריה צבאית? אין כאן התעסקות ברמה הצה"לית: מדוע פרץ צה"ל ללבנון עם כוח של שבע אוגדות, יותר מהסד"כ במלחמת יוה"כ? מדוע המבצע כולו משוריין למרות שמדובר באויב 'נזיל' הפועל יותר ככוח גרילה מאשר כצבא? מדוע נשלחה אוגדה כבדה בציר הררי, שבו עוצמתה המשוריינת היא בכלל נקודת תורפה? ומדוע הלחימה התנהלה ב'פולסים' בזבזניים בגלל דרג פוליטי שאיננו 'סגור' על מטרות המלחמה? אינני בעל השכלה צבאית, ובכל זאת סיפור הרקע איננו עולה בספר.

אין גם התעסקות בניתוח אופרטיבי של פעולות החטיבה: מה הייתה התוכנית האוגדתית והחטיבתית (חוץ מלנוע מהר...) ומדוע? על סמך איזה מידע על האויב נקבעה התוכנית? ומה הסתבר בדיעבד מבחינת היערכות האויב? ומהי הסיבה להסתבכות כ"כ קשה ולנפגעים רבים? ועד כמה נכון הרושם שעולה מהספר, לפיו כל מפקד התעקש לרדת שתי רמות למטה בניהול המלחמה במקום לשחרר ולעסוק באתגרים שלו? אין בספר הזה ניסיון לפענח את הקרב הזה. בהתאם, כל המפות ומרשמי הקרב אינם מציגים תוכניות אלא רק תיאור בדיעבד של ההיתקלויות ומועדיהן. וכך הוא נותר לא יותר מיומן מלחמה אנושי, גם אם כתוב יפה