ביקורת ספרותית על אנחנו על השחור - סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל מאת אבירם ברקאי
ספר בסדר

---

יש בספר הזה כמה דברים יותר מוצלחים וכמה פחות מוצלחים. בעיקרו זהו יומן האירועים של חטיבת השריון 500 במלחמה המוזרה הזו, והוא עושה זאת היטב. חטיבת השריון הסדירה 500 היתה הכוח העיקרי של 'אוגדת ההפתעה' 162 שתפקידה היה לפרוץ ציר באיזור ההררי שמרכז החזית הלבנונית ולתפוס ציר בירות-דמשק, מהלך של כיתור לגבי כוחות הצבא הסורי ואירגון הפתח ששלטו אז בביירות. הכתיבה היא קלילה, צינית, עם הרבה הערכה ואהבה ללוחמים. הספר ישמח את הלוחמים הוותיקים (הוא נכתב שלושה עשורים מאוחר יותר) שירצו להיזכר במלחמה ההיא, את בני משפחותיהם, ואולי גם היסטוריונים חובבים שזוהי הזדמנות עבורם לעבור במנהרת הזמן ולנסות לחוש כיצד נראו הדברים בזמן אמת, לרבות מערכות היחסים, ההומור, האחווה והערבות ההדדית.

אבל מה יפיק מקריאת הספר הקורא המתעניין בהיסטוריה צבאית? אין כאן התעסקות ברמה הצה"לית: מדוע פרץ צה"ל ללבנון עם כוח של שבע אוגדות, יותר מהסד"כ במלחמת יוה"כ? מדוע המבצע כולו משוריין למרות שמדובר באויב 'נזיל' הפועל יותר ככוח גרילה מאשר כצבא? מדוע נשלחה אוגדה כבדה בציר הררי, שבו עוצמתה המשוריינת היא בכלל נקודת תורפה? ומדוע הלחימה התנהלה ב'פולסים' בזבזניים בגלל דרג פוליטי שאיננו 'סגור' על מטרות המלחמה? אינני בעל השכלה צבאית, ובכל זאת סיפור הרקע איננו עולה בספר.

אין גם התעסקות בניתוח אופרטיבי של פעולות החטיבה: מה הייתה התוכנית האוגדתית והחטיבתית (חוץ מלנוע מהר...) ומדוע? על סמך איזה מידע על האויב נקבעה התוכנית? ומה הסתבר בדיעבד מבחינת היערכות האויב? ומהי הסיבה להסתבכות כ"כ קשה ולנפגעים רבים? ועד כמה נכון הרושם שעולה מהספר, לפיו כל מפקד התעקש לרדת שתי רמות למטה בניהול המלחמה במקום לשחרר ולעסוק באתגרים שלו? אין בספר הזה ניסיון לפענח את הקרב הזה. בהתאם, כל המפות ומרשמי הקרב אינם מציגים תוכניות אלא רק תיאור בדיעבד של ההיתקלויות ומועדיהן. וכך הוא נותר לא יותר מיומן מלחמה אנושי, גם אם כתוב יפה

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על אנחנו על השחור - סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל