אופנה חדשה צצה לה בעולם הספרות, המשכיות וחיקוי של סופרים מתים בז'אנר הבלש. ולמה דווקא בז'אנר הזה? כי רומנים עומדים בדרך כלל לעצמם, אלא אם כן מדובר בשני כרכים או בטרילוגיה, אבל לרוב רובם של סופרי המתח יש סדרות שבהן מככב אותו בלש או צוות חקירה.
לפני כמה שבועות העליתי פה ביקורת על סופי האנה, שהקימה לתחייה את הרקול פוארו ויצרה תעלומה בסגנון אגת'ה כריסטי משודרג. בספר שלנו קם פיליפ מארלו לתחייה.
נדמה שאת ריימונד צ'נדלר אין צורך להציג בפני חובבי הרומן הבלשי. צ'נדלר הינו מאבי אבות הבלש האמריקאי האפל, ביחד עם דשיאל האמט, מולידו של סם ספייד וארל סטנלי גארדנר , יוצרו של פרי מייסון.
השינוי שחוללו השלושה בדמותו של הבלש, היה דרמטי וחשוב מבחינה ספרותית-היסטורית. בשנות העשרים והשלושים של המאה, הייתה אגת'ה כריסטי המלכה הבלתי מעורערת. הבלשים שלה, ג'יין מרפל והרקול פוארו, היו מנומסים ובעלי גינונים תרבותיים עשירים, והתעלומות הנקיות והאלגנטיות אירעו בדרך כלל בבית אחוזה או בבית מלון כפרי, במקום סגור ובקרב אוכלוסיה מן המעמד הגבוה והבינוני.
בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, צ'נדלר, גרדנר והאמט, העבירו את מרכז הכובד הבלשי אל ארצות הברית, ורוב גיבוריהם, חוץ מהבלש, היו אנשים עשירים, שחקני קולנוע ואנשים מהעולם התחתון. מכיוון שרוב העלילות אירעו בלוס אנג'לס או בסן פרנסיסקו ובערי השינה שלהן, הגיבורים גדולים מן החיים. אבל הבלשים שלנו ישרי דרך, בעלי מוסר גבוה ואף פעם לא מתפתים ליישר קו עם הפשע או לעצום עין, אלא כדי להגן על החלשים.
סם ספייד ופיליפ מארלו הם בלשים קשוחים וציניים, חכמים ושנונים. הבלש האפל הוא רווק שמבלה הרבה בבארים מעושנים, הוא חי לבדו, מנהל משרד קטן ומאובק, סובל מהנגאובר ומתרבות אכילה ירודה. למארלו וספייד יש משפטים ותיאורים ציוריים שמעידים על כשרון ספרותי מפותח.
בנג'מין בלאק, הוא הפסבדונים של ג'ון באנוויל, שיצירותיו נחשבות מצויינות ואכן, גם הבלונדינית כתוב מצויין.
קראתי את כל ספריו של צ'נדלר שתורגמו לעברית, ואני זוכרת את סגנון הכתיבה, אבל מבקרת הדיוטה שכמותי, יכולה לתת חוות דעת לא מקצועית לחלוטין על החיקוי המשובח.
אני יודעת שאחדים מקוראיה-כותביה המעולים של סימניה, מגנים בכל תוקף את אומנות החיקוי ומעלים תמיהה נכונה: מדוע להסתמך על ירושתו הספרותית של סופר מת, אם אפשר לכתוב יצירה עצמית? הטיעון נכון, אבל בנג'מין בלאק-ג'ון באנוויל הוכיח כי כשרון הכתיבה שלו אינו מוגבל לחיקויים.
אל משרדו של פיליפ מארלו מגיעה יום אחד בלונדינית יפהפייה שחורת עיניים. היא מבקשת למצוא את אהובה, שנעלם חודשיים קודם לכן. הבלונדינית היא בתה של אשה עשירה מאוד, יצרנית של בשמים, ונשואה לגבר בנישואים פתוחים. עד מהרה מגלה מארלו כי הסיפור של הבחורה מחורר ושקרי וכי הוא מסתבך ברשת של עבריינים, עשירים, צרכני סמים, מועדוני יוקרה וסכנת מוות.
אל הספר הזה "מייבא" בנג'מין בלאק חלק מגיבורי "השינה הגדולה" של צ'נדלר. מי שלא קרא או לא זוכר, יקבל הסבר מפורט מי הוא מי.
וכאן אני נאנחת אנחה כבדה מאוד. יש פער עצום בין יכולת הכתיבה הנפלאה של בנג'מין בלאק ובין הסיפור שהוא יצר. כל החומרים של צ'נדלר נמצאים כאן. הומור וציניות למכביר, פאם פאטאל יפהפייה, שוטרים מותשים וצרי מוח, עבריינים אלגנטיים, יוקרה וכסף, אדונים ומשרתים, ביי סיטי של שנות החמישים, ועיקר העיקרים, כתיבה יפהפייה ופואטית, משעשעת ומלאת קסם.
אי אפשר שלא לצטט כמה משפטים נבחרים:
"שוטרים אוהבים שדברים מתהפכים על הראש, זה מוסיף קמצוץ פלפל לשגרת יומם המשמימה."
"השארתי את המכונית בצל, אבל השמש שיטתה בי וזזה אל מעבר לפינה."
"הוא לבש מכנסיים גבוהים ולבנים בעלי קפל שיכול לחתוך אצבע..."
"השמים היו כיפה כחולה בהירה, נוטה לגוונים של סגול במרומיה. האוויר נגדש בניחוחות מתמזגים של עצים ושיחים ופריחות. ציפור חקיינית עברה על הרפרטואר שלה, ומבין השיחים נשמע קול רך ומהוסה של ממטרות בפעולה. ללוס אנג'לס בהחלט יש רגעים כאלה, אם אתה עשיר ומיוחס מספיק לתפוס אותם במקום הנכון. "
תלישת כמה משפטים מן הספר, לא נותנת תמונה מהימנה של הכתיבה הנהדרת של בלאק. אבל לצערנו כל המצרכים המשובחים לא הצליחו ליצור ארוחה איכותית. משהו בתעלומה מתפספס והפתרון אינו מפתיע במיוחד וגם אינו מעניין. ואם לא די בזה, גם אחד המשפטים שבגב הספר אינו נכון כלל וכלל.
ועוד נקודה למחשבה. למרות השחזור ההיסטורי המעולה, יש כמה פספוסים שאינם תואמים את התקופה (תחילת שנות החמישים).
כוס חד-פעמית (עוד לא היתה בנמצא) בקרת רמזורים (מונח מודרני מדי) תאונת שרשרת (ביטוי עדכני מדי), "מנת סרטן" על סיגריה (בשנות החמישים לא קישרו בין עישון לסרטן), מבזק חדשות (ביטוי שנולד בסוף המאה) ועוד כמה ביטויים שאינני יודעת מי אחראי להם, בלאק או המתרגם. אבל אני מצפה מהוצאה איכותית כמו עם עובד, להיות יותר קפדנית.
ומכיוון שבשחורת עיניים עסקינן, הייתי מצפה שמעצבי הכריכה לא יצלמו יפהפייה כחולת עיניים.
