הביקורת הזאת מוקדשת לאפרתי, שבלעדיה אין סיכוי שהייתי קוראת את הספר (וחבל).
הכותרת נשמעת, אולי, נחרצת מדי.
מי אמר שלא הייתי קוראת? אולי הייתי נתקלת בו, במקרה, מדפדפת, מדפדפת עוד קצת, ומגלה שאני לא יכולה להפסיק?
אבל לא. לא הייתי מדפדפת, לא הייתי בכלל פותחת.
*
בחודש האחרון, בן של משפחה בקהילה שלנו נפטר בשנתו. מוות בעריסה.
בחדשות, קראתי על תינוק שנחנק מגולה, ועל ילדה שהתאבדה.
*
המציאות מספקת לי אינספור סיוטים הוריים שמדירים שינה מעיני, כן, אני מתכוונת לזה מילולית.
ישנם לילות בהם אני לא נרדמת בגלל המחשבות על דברים נוראים שעלולים לקרות לילדים שלי. רעיונות אף פעם לא חסרים.
ולא חסרים הרגעים האלו, הדברים שכבר קרו, הפעמים שבהם כמעט - הפעמים שבהם אילולא - שגם הם מבעתים אותי.
אין צורך לשלוח אותי לטיפול בחרדה, אני מתפקדת ולרוב מהווה אזרחית מועילה לחברה.
אבל כשהכריכה האחורית של ספר מספרת לי על שלושה ילדים שנעלמו ביער ורק אחד מהם חזר, ועל ילדה בת 12 שנרצחת באותו מקום - אני מוותרת מראש. סיוטים יש לי משלי, לא צריכה סיוע חיצוני.
בכל זאת, אפרתי המליצה, ואני השתכנעתי לנסות למרות הכל, וטוב שכך.
*
בלב היער מסופר מנקודת מבטו של רוב ראיין, אחד משלושת הילדים שנעלמו ביער, והיחיד שחזר.
הוא חזר אחוז טראומה, כשאינו מסוגל לזכור דבר ממה שעבר עליו.
בהווה, הוא בלש במחלק הרצח, ההחוקר רצח של ילדה, בת אותו גיל בו היו הוא וחבריו שנעלמו ללא שוב, באותו אזור עצמו, שכעת מתנהלת בו חפירה ארכיאולוגית.
הרבה חומרים טורדי מנוחה עבור הורים יש בספר הזה.
היעלמותם של הילדים - סיוטו של כל הורה, חוסר הוודאות הנורא, הנצחי.
רצח אכזרי.
יחסיו של רוב ראיין עם הוריו, שלעולם לא שבו להיות כפי שהיו מאז הטראומה שחווה.
כדי להגן עליו, שלחו אותו ההורים לפנימיה באנגליה, הרחק מהטראומה, הרחק מהציבור הסקרן, הרחק מרוצח פוטנציאלי שאולי עוד אורב לו.
רוב המבוגר, יודע שכוונתם של הוריו היתה טובה, אבל את הכאב של הילד שהורחק, שחש נטוש בפנימיה, רחוק מהבית, אי אפשר למחות.
*
אבל האימה האמיתית בספר היא לא האימה ההורית, נוכח הרצח, נוכח מה שקרה כבר.
את האימה האמיתית בספר יוצרת התערערותו של רוב.
החקירה מעמתת אותו עם העבר אותו הדחיק בהצלחה כה רבה, וההיזכרויות הפתאומיות שלו יחד עם משפטי הטרמה קטנים הנשתלים במהלך העלילה גורמים לקורא לחשוש בעיקר ממה שיהיה:
מה שרוב יעולל לעצמו מפחיד יותר ממה שעוללו לו בעבר, מה שהזכרונות יעשו לו, מפחיד יותר ממה שנעשה לו.
עיקר הסיפור אינו חקירת התעלומה העומדת במרכזו אלא הדמויות שבו ומה שהחקירה מעוללת להן.
כמו בחפירה הארכיאולוגית, זירת הרצח, גם בדמויות הראשיות - רוב ושותפתו קאסי (שגם אותה רודפים שדים משלה), יחשפו רבדים עמוקים יותר.
אצל רוב, תהליך ההיזכרות יעלה עוד ועוד ממצאים מהעבר, שידרשו ניקוי מהעפר שדבק בם והתבוננות כדי להבין מה הם, ומה הם מספרים.
*
התאכזבתי קצת מאופן העיסוק בזכרון, רוב הזמן רוב נזכר בהתרחשויות באופן פתאומי, והן עולות מול עיניו צלולות וברורות כאילו צולמו אז, וכעת הן מוצגות לפניו כסרט.
במציאות, הזכרון לא עובד כך. תהליך ההיזכרות שלנו מוסיף ומשנה את הזכרונות. איפה השפעת סרטי המתח שראה רוב בחייו על הזכרונות שלו? איפה השפעת תיק החקירה שקרא, תיאוריות שהועלו, נקודת מבטו כמבוגר?
רק במקרה אחד מתברר שיש פער בין מה שזוכר רוב למה שזוכרת אמו. רוב נוטה לייחס את הטעות לאמו ולהניח שזכרונו שלו הוא המדוייק. אנחנו הקוראים, כמובן, יכולים לבחור בעצמנו מי דייק יותר.
*
שעון החול של האתר הארכיאולוגי המהווה את זירת הרצח הולך ואוזל לאורך הספר. בקרוב, יסלל כביש במקום ומה שטרם התגלה - לעולם לא יתגלה עוד. גם רוב, לכל אורך החקירה, מצוי בתחרות פנימית עם עצמו ועם מנגנוני ההדחקה שלו, מנסה להציל מהעבר מה שאפשר, בטרם יתם החול בשעון החול הפרטי שלו, ולנו נותר רק להחזיק לו אצבעות.
