ביקורת ספרותית על פרחי האפלה מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 22 בנובמבר, 2016
ע"י אירית



אחרי "בית חפץ" של קמחי, ו"ארוחת בוקר תמימה" של הנדל, הספר הבא שהתכוונתי לקרוא היה "שיניים לבנות" של זיידי , אבל המעבר בין הקודמים לזיידי היה עבורי חד מדי, אז הנחתי אותו בצד אחרי שקראתי בו כמה עמודים, לקחתי נשימה עמוקה והמתנתי יומיים שלושה. מה לעשות שקריאה דורשת הזדהות, וזיידי סמית לצערי התקשתה הפעם להיכנס למשבצת שהתפנתה אחרי קמחי והנדל. אלו לא היו אותן האנרגיות. נדרש היה מעבר מתון והדרגתי יותר, ומי שניצח אותה היה אפלפלד. למרות אוריינטציית הגלות והשואה שלו, אפלפלד תמיד מנצח אצלי. שפתו ציורית ונקייה- כזו שרק מספרת – והוא מפליא לכתוב על נסיבות החיים ועל איך שהם מכתיבים את גורלנו .
אומנם הקבלה מלמדת שאין מקריות בעולם ולכל תוצאה יש סיבה (אפילו לפי החוק הפיזיקלי) אבל ה-"הכול צפוי והרשות נתונה" זה לא בדיוק הנושא שמעסיק אותו. כשהוא כותב על תהפוכות הגורל הוא לא מבקש שנרוץ לחסות בצילה של איזו שהיא אמונה. הוא גם לא דורש שנאמין ביכולת שלנו למנוע , לשנות או להתנגד. הוא פשוט כותב על מה שקורה באותה הסיטואציה -כך היה ולא אחרת ! הוא כותב על גוליית מול דוד או ההפך, על הקטן מול הגדול והחזק ממנו, על בן אנוש מול הטבע, ובעיקר על האינסטינקט- הדחף והיצר שמפעילים את הגיבורים שלו, בתיאום מלא כמובן עם מצבי הדחק שאליהם נקלעו, והוא עושה את זה בדרכו המרוככת ומבלי לבקר או לשכנע, ובזה גדולתו .

והספר "פרחי האפלה" אינו שונה מהאחרים שלו, רק שהפעם הוא אורג את הדמויות בקשר היותר מסקרן שאנחנו מכירים – קשר בין ילד לזונה, בחסות מלחמת העולם השנייה.
באחד מהראיונות האחרונים איתו לפני כמה שנים, כך אפלפלד התנסח :
"הכתיבה היא תהליך ארוך של היזכרות. זה לא עניין של זיכרון. אתה שואב מתוך עצמך מראות ילדות, פרטים קטנים שזוהרים- כאלה שהאירו את חייך כילד, וזה יסוד כל יצירה. מה ראה הילד כשהוא היה ילד. לאחר מכן באיזה שהוא אופן הראייה שלנו מתקלקלת משום שנכנסים אליה אלמנטים מחשבתיים רציונליסטיים. ביסוד כל ספר שלי – התזונה הבסיסית שלו הן מראות הילדות. התמימות של הילד שומרת את האומן. כי לילד אין מושגים היסטוריים וגאוגרפיים ותאולוגיים. יש לו בעיקר מושגים חושיים – קור חום רעב פחד, וככה הוא גם מודד את העולם. המחשבה לא מחוברת עדיין אל החושים. וכיוון שחייתי בילדותי בצל השואה בסכנה מתמדת פיתחתי את כל החושים "
אז אפלפלד גורם לנו להתחבר מחדש אל החושים. הוא כותב על בני אדם שאוהבים ומתחברים לאחרים לנופים ולבעלי חיים ועל איך שהם מצליחים לינוק מהם את היופי גם בחסות הרוע. הוא בעצם חושף אותנו להבנה שכבר מראשית היותנו, אנחנו זקוקים לקשרים אנושיים ומחפשים את הקרבה בכל מחיר ובכל תנאי. ( כי יש לכך ערך הישרדותי רב כך טוענים הפסיכולוגים...)

קאמי (בספרו "הדבר") כתב : " באמצע החורף התברר לי כי בתוכי יש קיץ שאי אפשר להביסו." וזו הזווית הנוספת שאני חווה את כתיבתו של אפלפלד. גם כשהוא כותב על הנורא מכל הוא מאיר אותו בחומה של השמש .
מומלץ מאוד.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אירית (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
תודה לכולכם . (-:
חני (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
כי הוא מחשיך ומאיר את הנושאים שאצלו בזיכרון כראות עיניו ומתוך זה מסתכל מהצד על חייו שלו בזמנים שונים....נפלא כתבת כתמיד.
אירית (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
צודק !
מחשבות (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
קראתי את כל שלושיםומשהו הספרים שלו. רובם ככולם נפלאים בעיני.
-^^- (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
אני בניגוד אליך לא אוהבת את הספר, הוא היה מחריד לטעמי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ