פרחי האפלהאהרן אפלפלד23אחרי "בית חפץ" של קמחי, ו"ארוחת בוקר תמימה" של הנדל, הספר הבא שהתכוונתי לקרוא היה "שיניים לבנות" של זיידי , אבל המעבר בין הקודמים לזיידי היה עבורי חד מדי, אז הנחתי אותו בצד אחרי שקראתי בו כמה עמודים, לקחתי נשימה עמוקה והמתנתי יומיים שלושה. מה לעשות שקריאה דורשת הזדהות, וזיידי סמית לצערי התקשתה הפעם להיכנס למשבצת שהתפנתה אחרי קמחי והנדל. אלו לא היו אותן האנרגיות. נדרש היה מעבר מתון והדרגתי יותר, ומי שניצח אותה היה אפלפלד. למרות אוריינטציית הגלות והשואה שלו, אפלפלד תמיד מנצח אצלי. שפתו ציורית ונקייה- כזו שרק מספרת – והוא מפליא לכתוב על נסיבות החיים ועל איך שהם מכתיבים את גורלנו . אומנם הקבלה מלמדת שאין מקריות בעולם ולכל תוצאה יש סיבה (אפילו לפי החוק הפיזיקלי) אבל ה-"הכול צפוי והרשות נתונה" זה לא בדיוק הנושא שמעסיק אותו. כשהוא כותב על תהפוכות הגורל הוא לא מבקש שנרוץ לחסות בצילה של איזו שהיא אמונה. הוא גם לא דורש שנאמין ביכולת שלנו למנוע , לשנות או להתנגד. הוא פשוט כותב על מה שקורה באותה הסיטואציה -כך היה ולא אחרת ! הוא כותב על גוליית מול דוד או ההפך, על הקטן מול הגדול והחזק ממנו, על בן אנוש מול הטבע, ובעיקר על האינסטינקט- הדחף והיצר שמפעילים את הגיבורים שלו, בתיאום מלא כמובן עם מצבי הדחק שאליהם נקלעו, והוא עושה את זה בדרכו המרוככת ומבלי לבקר או לשכנע, ובזה גדולתו . והספר "פרחי האפלה" אינו שונה מהאחרים שלו, רק שהפעם הוא אורג את הדמויות בקשר היותר מסקרן שאנחנו מכירים – קשר בין ילד לזונה, בחסות מלחמת העולם השנייה. באחד מהראיונות האחרונים איתו לפני כמה שנים, כך אפלפלד התנסח : "הכתיבה היא תהליך ארוך של היזכרות. זה לא עניין של זיכרון. אתה שואב מתוך עצמך מראות ילדות, פרטים קטנים שזוהרים- כאלה שהאירו את חייך כילד, וזה יסוד כל יצירה. מה ראה הילד כשהוא היה ילד. לאחר מכן באיזה שהוא אופן הראייה שלנו מתקלקלת משום שנכנסים אליה אלמנטים מחשבתיים רציונליסטיים. ביסוד כל ספר שלי – התזונה הבסיסית שלו הן מראות הילדות. התמימות של הילד שומרת את האומן. כי לילד אין מושגים היסטוריים וגאוגרפיים ותאולוגיים. יש לו בעיקר מושגים חושיים – קור חום רעב פחד, וככה הוא גם מודד את העולם. המחשבה לא מחוברת עדיין אל החושים. וכיוון שחייתי בילדותי בצל השואה בסכנה מתמדת פיתחתי את כל החושים " אז אפלפלד גורם לנו להתחבר מחדש אל החושים. הוא כותב על בני אדם שאוהבים ומתחברים לאחרים לנופים ולבעלי חיים ועל איך שהם מצליחים לינוק מהם את היופי גם בחסות הרוע. הוא בעצם חושף אותנו להבנה שכבר מראשית היותנו, אנחנו זקוקים לקשרים אנושיים ומחפשים את הקרבה בכל מחיר ובכל תנאי. ( כי יש לכך ערך הישרדותי רב כך טוענים הפסיכולוגים...) קאמי (בספרו "הדבר") כתב : " באמצע החורף התברר לי כי בתוכי יש קיץ שאי אפשר להביסו." וזו הזווית הנוספת שאני חווה את כתיבתו של אפלפלד. גם כשהוא כותב על הנורא מכל הוא מאיר אותו בחומה של השמש . מומלץ מאוד.
פרחי האפלהאהרן אפלפלד2מאוד אהבתי את הספר "פרחי האפלה". יש ספרים הפותחים לפניך עולם עשיר ותוסס, ושאתה קורא בהם אתה מרגיש שאת חי באותם המקומות עכשיו, ונהנה מכך. אלו מספקים עבורך "חוויה של פתיחות". לא בספר הזה. אפלפלד ממעט ביותר בפרטים הניתנים לקורא. ברוב הספר מדובר פה על ילד הסגור בתוך קיטון, במחבוא. גם הוא, בדיוק כמו הקורא המנסה להגיע ל"עולם שמעבר" המצוי בתוך הספר, מנסה להבין את המציאות המתרחשת מחוץ למחבוא, ב"עולם האמיתי". זוהי חוויה של גילוי והסתרה. הפרטים שהוא יודע אינם רבים. כך גם הפרטים שיודע הקורא. אך דווקא בשל כך, לכל פרט המתגלה יש חשיבות עצומה, הוא מתגלה בהתרגשות רבה והדבר כשלעצמו המתגלה נולד מחדש במלוא יופיו. אמנם לא מדובר פה בסיפור בלשי, אלה בסיפור מרגש ונוגע ללב. משיוצא הילד מן המחבוא הוא יוצא לנדודים עם הזונה ששמרה עליו במשך כל התקופה, בחיק הטבע. החוויה של התנועה בטבע עניינה וסקרנה אותי, הרי לפעמים מרוב שאנו סגורים בחדרים, מרוב שהבתים שלנו מפוארים ונוחים והמחשבים שלנו משוכללים, אנו שוכחים לצאת החוצה (במידה שיש לנו בחוץ בכלל טבע והכל לא מרוצף וסלול בכבישים ובנוי). והרי החיים מתרחשים בחוץ אם נרצה או לא נירצה, ובכלל הטבע מפעם בנו. לדעתי ניתן לדמות את ההתבוננות של הילד ונסיונו לגלות את "העולם שמעבר למחבוא" לפעילות מדיטטיבית ממש (מזכיר במידת מה את תרחיש ההתבוננות של היצור בספר "פרנקנשטיין" באיכרים תושבי הבקתה שלצדה התחבא, "המבין יבין"). נושאים נוספים בו נוגע הספר: חברות, חיי משפחה, אכזריות העולם, מין, היחס לדת. אהבתי את הספר בשל היותו מרגש, מאפשר לך בתוך קורא למצוא את המרחק הנכון לדברים בחיים שלך, אף על פי שסופו של הספר עצוב, ללא כל הכרח. בנוסף הספר מספק לך הבנה חוויתית של מאורעות השואה (הבנה שאינה נופלת בערכה מקריאת ספרי היסטוריה, אולי אף עולה עליה). בינתיים זה הספר הכי טוב שקראתי של אפלפלד. (קראתי גם את "האיש שלא פסק לישון" ו"קאטארינה").
פרחי האפלהאהרן אפלפלד2מלחמת העולם השניה העמידה בפני היהודים מצבים בלתי אפשריים. אלה ששהו בגטאות כמו אלה המרוחקים בחרו למסור את ילדיהם לידי איכרים ולבוא לקחתם למחרת המלחמה. אחת מהן, יוליה מנספלד, מחכה לאיכר שיבוא לקחת את בנה הוגו, אבל זה לא מגיע והשעה לוחצת. בעלה כבר נחטף וכך גם אחיה והנאצים אורבים לכל יהודי. הפתרון המסתמן בא בדמותה של מריאנה, בת כתתה של יוליה ואחת שנדחקה לשולי החיים, והפכה לזונה. לילה אחד היא לוקחת את הוגו בנה ויוצאת דרך מערכת הביוב של העיר לעבר בית הזונות, מקום המצאה של מריאנה. הוגו מוחבא בקיטון נטול חלונות, חימום וכל נוחות אחרת, פרט למיטה. שם הוא אמור להימצא לצד חדרה הנוח, המהודר והמחומם של מריאנה. האם עצמה נעלמת אל תוך הלילה והוגו מתחיל חייו כילד בן 11, בלונדי, הדומה לאוקראיני מצוי. החיים בקיטון אינם קלים ללא משפחה, חימום ושגרת חיים סבירה. אבל מריאנה דואגת היטב לילד, כשחייה שלה הם מרמס לגופם של העוברים עליה בלילות. אלא שאט אט נרקם קשר אמיץ בין מריאנה לבין הוגו. אם מוסיפים לכך את עניין הילד המתבגר, המבלה שנתיים בחברתה של מריאנה, הדמיון יכול למלא בעצמו את החללים. מריאנה אוהבת את הוגו. היא יודעת שהיא חבה חוב לחברתה יוליה, שדאגה לה בימי מחסור. בלי ועם קשר, היא מתאהבת בילד, מרבה לרחוץ אותו בעירום וכמובן שאט אט אף מגיעה למצב שהוא רוחץ אותה בעירומה היא. מזה גם מגיעים למצב שבלילות בהם אין גבר במיטתה, הוגו מוכנס לשם ללא שהיות, בתחילה סתם כדי להתחמם ולאחר מכן אף להיות חבוק בנועם בין ידיה ושדיה. מוראות המלחמה לא נעלמים מהם, המבשלת בבית הזונות מאיימת כל העת על הוגו כי הוא סכנה עבורם. בסופו של דבר, הרוסים מתקרבים וכל הזונות בורחות, כך גם מריאנה עם הוגו. טוב זה לא נגמר בשום צורה. אפלפלד, כדרכו, מתאר ברגישות עילאית את העובר על הוגו ומגינתו הזונה רחבת הלב. הסיפור המכמיר הזה שובה את הלב והעמוד האחרון משרה מועקה כבדה, כזו שהיתה מנת חלקם של מיליונים בסיום המלחמה הזו בפרט ומלחמות בכלל. ספר מופלא.
פרחי האפלהאהרן אפלפלד1זה מרגש ומסעיר ועצוב ומבעית ונורא ואיום בעת ובעונה אחת. אני כמהה להמשיך ולקרוא, אבל אני חשה שמשהו עוצר אותי, ככל הנראה מחנק בגרון ובלי להרגיש אני מזילה כמה דמעות, רק כדי לומר:" עצוב". אבל הסיפור הזה אינו עצוב בכלל, הוא מבעית ומיסתורי ואפוף קסם.
