השלג עדיין יורד.
הוא יורד מהבוקר, בגלים, נחלש ומתחזק, פתיתים לבנים מרחפים ומכסים הכל בלבן: הכביש, המדרכות, גגות הרעפים, העצים, המחסן בגינה, השביל, המרפסת, החלון שלנו שפונה מערבה - כולם נבלעים בלבן.
ההורים שלי נסעו הבוקר בנסיבות דחופות, ואנחנו כאן לבד: שבעה ילדים, יום שלם יחד בלי לצאת מהבית.
אתמול טיפסנו על הקירות וזה על זה; היום, למודת ניסיון, הכנתי תכנית.
בשש כבר שלפו אותי מהמיטה: העם דורש שוקו עכשיו. נשפכו רק שתי כוסות, אבל איכשהו הצלחנו לבזבז גליל שלם של נייר מגבת (!) - תעלומה.
התפללנו תפילה משותפת, סותמים אוזניים. הידעתם של"אדון עולם" יש ארבע מנגינות? וכל המרבה לצווח כדי שישמעו רק את המנגינה שלו, הרי זה משובח.
אחר כך הוצאנו את כל הממרחים שיש בבית: גבינה, קוטג', חמאה, ניו יורק, טחינה, חמאת בוטנים, שוקולד, ממרח עגבניות, חומוס, סלט טונה.
- אני לא אוהב כאן כלום!
באמת שאני לא יודעת מה הילד כן אוהב.
כאן הגיע זמנה של התכנית.
בשלב ראשון אנחנו במטבח:
- תביאי שמן!
שפריץ!
-איפה הסוכר?
- לא! כפות, לא כוסות!
וויייייייש... הסוכר נשפך מקצה השיש.
- אני לא מצליחה לגלגל לכדור!
- כי הידיים שלך דביקות. תשטפי אותן.
- לא רוצה! לא יישאר לי מה ללקק!
הקטנצ'יק מתגנב כל פעם מכיוון אחר וחוטף כדור. הבנות מתחשבות: הן אוכלות כל כדור שלישי.
ממתכון לשבעים כדורי שוקולד, קיבלנו ארבעים.
- איזה מזל שעזרתם לי, אני אומרת, אבל הציניות עוברת להם מעל הראש.
אנחנו שוטפים כלים, מנקים שולחן, מטאטאים.
אחר כך אני ממציאה את היצירה הכי שטנית שעולה בדעתי:
אנחנו צובעים דפי A4 צביעה צפופה בצבעי פנדה, גוזרים אותם לחתיכות זעירות ואז יוצרים קולאז'. זה לוקח רק שעתיים וחצי, והחבר'ה מבסוטים עד הגג. התוצאה, להפתעתי, מקסימה.
בינתיים אני מכינה צהריים. כולם מורעבים.
אחרי הארוחה כל אחד בוחר ספר ואנחנו מקריאים כל אחד שלוש מילים. מצחיק כמה שזה מצחיק.
אנחנו מתחפשים לדמויות מספרים. אנחנו ממציאים סיפור ביחד. אנחנו מכינים לאמא שלי ספר מאויר.
אנחנו משחקים את כל משחקי החברה שעולים בדעתי: אישיות, ארץ עיר, אמת או חובה, טבעת, מונופול, רמי, טאקי...
על טיול בשלג אנחנו מוותרים, כי כבר חושך בחוץ.
מה אוכלים לארוחת ערב? אין לי מושג. אם יש לכם רעיונות...
- עכשיו את תנוחי, אומרת לי שלהבת. אנחנו נקרא בספרים וזה לא יעשה בלאגן.
אני עולה לחדר שלי, תבורך הילדה, ועל המיטה מחכה לי "החור שברעש".
התחלתי אותו בשבת, אבל רעשי הרקע הפריעו לי לקרוא (אירוני, אני יודעת). עכשיו זה זמן מושלם: הבנים בתפילה, הבנות קוראות, הקטנצ'יק בוהה בשלג בחלון לידי.
ושקט.
אני פותחת, עמוד 439, לא?
ושוב נשאבת אל עולם אחר, עולםחדש (אני ממש שונאת שמחברים מילים בספרי פנטזיה). עולם זר וקודר ומהפנט.
אף אחד לא מפריע לי. אני קוראת לי בשקט עד לפסקה האחרונה.
ספוילר בדרך, למי שזה מפריע לו.
... רצנו ישר לתוך מלכודת.
רצנו ונפלנו ישר לסוף העולם.
"ברוך הבא," אומר ראש העיר, "לניו פרנטיסטאון."
לא. לא.
פטריק נס, בוא לכאן מייד!
בוא לכאן אמרתי.
איך אתה מעז?
איך תחלץ אותם מזה לעזאזל?
לא, אני לא מוכנה.
למה?
*
אנשים שאני מתכוונת לתבוע לדין:
הטמבל בעכבר העיר שכתב שהספר "סוחף לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב".
שטויות. קראתי את משחקי הרעב, ואין מה להשוות.
הספרנית שאמרה לי: "את לוקחת את זה? אני חושבת שזה ספר ילדים."
מי שכתב את הכריכה האחורית הלא מפתה בעליל.
חמשת האנשים שחיכו בתור לפני כדי לקחת אותו מהספרייה.
מישהו כאן באתר, לא אגיד מי, שכתב לי שהספר "לא שווה כלום" (באמת תודה).
פטריק נס, על הסופים האלה שלו. על שכתב סדרה ממכרת שאין לי זמן לקרוא אותה. על שהוא כותב הרבה יותר טוב ממני.
זה לא הוגן. זה לא הוגן.
*
"החור שברעש" הוא ספר נפלא.
הוא מביא אותנו לעולם רע בהרבה משלנו. עולם שבו המחשבות הכי פרטיות הן נחלת הכלל. פרנטיסטאון, שבה מתחיל הסיפור, מתגלה בהמשך כעיר האימים של העולם הזה. בדיסטופיה כמו בדיסטופיה, השולטים הם הרעים או המטורפים, והטובים נמצאים בעמדת התגוננות. או בריחה. בספר נוער כמו בספר נוער, הגיבורים הם שני ילדים שנאבקים לבדם מול כל הרעים.
זה עולם מאיים וזר ומהפנט, וקל כל כך להישאב לתוכו.
אבל אני צריכה ללכת להכין ארוחת ערב (רעיונות, בבקשה!), ולבדוק במוקד המועצה אם יש לימודים מחר, ולסדר לי מחליפה בגן למקרה שלא, אז תיאלצו לצלול לתוכו בעצמכם, בלעדַי.
*
הביקורת הזאת מוקדשת לסנואו פוקס המקסימה, שבזכותה הגעתי לספר הזה.
אחרי הביקורת שלה עליו (http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89933) אני לא חושבת שנשאר מה לומר.
