השלג עדיין יורד.
הוא יורד מהבוקר, בגלים, נחלש ומתחזק, פתיתים לבנים מרחפים ומכסים הכל בלבן: הכביש, המדרכות, גגות הרעפים, העצים, המחסן בגינה, השביל, המרפסת, החלון שלנו שפונה מערבה - כולם נבלעים בלבן.
ההורים שלי נסעו הבוקר בנסיבות דחופות, ואנחנו כאן לבד: שבעה ילדים, יום שלם יחד בלי לצאת מהבית.
אתמול טיפסנו על הקירות וזה על זה; היום, למודת ניסיון, הכנתי תכנית.

בשש כבר שלפו אותי מהמיטה: העם דורש שוקו עכשיו. נשפכו רק שתי כוסות, אבל איכשהו הצלחנו לבזבז גליל שלם של נייר מגבת (!) - תעלומה.
התפללנו תפילה משותפת, סותמים אוזניים. הידעתם של"אדון עולם" יש ארבע מנגינות? וכל המרבה לצווח כדי שישמעו רק את המנגינה שלו, הרי זה משובח.
אחר כך הוצאנו את כל הממרחים שיש בבית: גבינה, קוטג', חמאה, ניו יורק, טחינה, חמאת בוטנים, שוקולד, ממרח עגבניות, חומוס, סלט טונה.
- אני לא אוהב כאן כלום!
באמת שאני לא יודעת מה הילד כן אוהב.
כאן הגיע זמנה של התכנית.
בשלב ראשון אנחנו במטבח:
- תביאי שמן!
שפריץ!
-איפה הסוכר?
- לא! כפות, לא כוסות!
וויייייייש... הסוכר נשפך מקצה השיש.
- אני לא מצליחה לגלגל לכדור!
- כי הידיים שלך דביקות. תשטפי אותן.
- לא רוצה! לא יישאר לי מה ללקק!
הקטנצ'יק מתגנב כל פעם מכיוון אחר וחוטף כדור. הבנות מתחשבות: הן אוכלות כל כדור שלישי.
ממתכון לשבעים כדורי שוקולד, קיבלנו ארבעים.
- איזה מזל שעזרתם לי, אני אומרת, אבל הציניות עוברת להם מעל הראש.
אנחנו שוטפים כלים, מנקים שולחן, מטאטאים.
אחר כך אני ממציאה את היצירה הכי שטנית שעולה בדעתי:
אנחנו צובעים דפי A4 צביעה צפופה בצבעי פנדה, גוזרים אותם לחתיכות זעירות ואז יוצרים קולאז'. זה לוקח רק שעתיים וחצי, והחבר'ה מבסוטים עד הגג. התוצאה, להפתעתי, מקסימה.
בינתיים אני מכינה צהריים. כולם מורעבים.
אחרי הארוחה כל אחד בוחר ספר ואנחנו מקריאים כל אחד שלוש מילים. מצחיק כמה שזה מצחיק.
אנחנו מתחפשים לדמויות מספרים. אנחנו ממציאים סיפור ביחד. אנחנו מכינים לאמא שלי ספר מאויר.
אנחנו משחקים את כל משחקי החברה שעולים בדעתי: אישיות, ארץ עיר, אמת או חובה, טבעת, מונופול, רמי, טאקי...
על טיול בשלג אנחנו מוותרים, כי כבר חושך בחוץ.
מה אוכלים לארוחת ערב? אין לי מושג. אם יש לכם רעיונות...

- עכשיו את תנוחי, אומרת לי שלהבת. אנחנו נקרא בספרים וזה לא יעשה בלאגן.
אני עולה לחדר שלי, תבורך הילדה, ועל המיטה מחכה לי "החור שברעש".
התחלתי אותו בשבת, אבל רעשי הרקע הפריעו לי לקרוא (אירוני, אני יודעת). עכשיו זה זמן מושלם: הבנים בתפילה, הבנות קוראות, הקטנצ'יק בוהה בשלג בחלון לידי.
ושקט.
אני פותחת, עמוד 439, לא?
ושוב נשאבת אל עולם אחר, עולםחדש (אני ממש שונאת שמחברים מילים בספרי פנטזיה). עולם זר וקודר ומהפנט.
אף אחד לא מפריע לי. אני קוראת לי בשקט עד לפסקה האחרונה.
ספוילר בדרך, למי שזה מפריע לו.
... רצנו ישר לתוך מלכודת.
רצנו ונפלנו ישר לסוף העולם.
"ברוך הבא," אומר ראש העיר, "לניו פרנטיסטאון."

לא. לא.
פטריק נס, בוא לכאן מייד!
בוא לכאן אמרתי.
איך אתה מעז?
איך תחלץ אותם מזה לעזאזל?
לא, אני לא מוכנה.
למה?

*

אנשים שאני מתכוונת לתבוע לדין:

הטמבל בעכבר העיר שכתב שהספר "סוחף לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב".
שטויות. קראתי את משחקי הרעב, ואין מה להשוות.
הספרנית שאמרה לי: "את לוקחת את זה? אני חושבת שזה ספר ילדים."
מי שכתב את הכריכה האחורית הלא מפתה בעליל.
חמשת האנשים שחיכו בתור לפני כדי לקחת אותו מהספרייה.
מישהו כאן באתר, לא אגיד מי, שכתב לי שהספר "לא שווה כלום" (באמת תודה).
פטריק נס, על הסופים האלה שלו. על שכתב סדרה ממכרת שאין לי זמן לקרוא אותה. על שהוא כותב הרבה יותר טוב ממני.
זה לא הוגן. זה לא הוגן.

*

"החור שברעש" הוא ספר נפלא.
הוא מביא אותנו לעולם רע בהרבה משלנו. עולם שבו המחשבות הכי פרטיות הן נחלת הכלל. פרנטיסטאון, שבה מתחיל הסיפור, מתגלה בהמשך כעיר האימים של העולם הזה. בדיסטופיה כמו בדיסטופיה, השולטים הם הרעים או המטורפים, והטובים נמצאים בעמדת התגוננות. או בריחה. בספר נוער כמו בספר נוער, הגיבורים הם שני ילדים שנאבקים לבדם מול כל הרעים.
זה עולם מאיים וזר ומהפנט, וקל כל כך להישאב לתוכו.
אבל אני צריכה ללכת להכין ארוחת ערב (רעיונות, בבקשה!), ולבדוק במוקד המועצה אם יש לימודים מחר, ולסדר לי מחליפה בגן למקרה שלא, אז תיאלצו לצלול לתוכו בעצמכם, בלעדַי.

*

הביקורת הזאת מוקדשת לסנואו פוקס המקסימה, שבזכותה הגעתי לספר הזה.
אחרי הביקורת שלה עליו (http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89933) אני לא חושבת שנשאר מה לומר.

הם רודפים אותנו
יש כאלה שלוקח להם
אני רואה אותה הולכת
רעש
שרה היקרה שלי
הם עברו בין השדות
אני לא יכול
רעש
אני מותש
אין דרך לחזור
צריך לברוח
אני רץ הכי מהר שאפשר
הוא ישלם על זה
אני חייב לסלק את זה מהראש
רעש
הציפורים מצייצות והשמים כהים
הם לא כמו שהם נראים
אני טוב הוא רע
לברוח זה אסור
אני מתגעגע אליה
אני הולך למות
הגבינה תתקלקל מחר
רעש


רעש!!!




זה הרעש שטוד שומע כל יום.
זה הרעש שיש בפרינסטאון ועולם חדש כל הזמן.
זה הרעש שעובר ביני.
הרעש בעובר ביניכם.
רעש שעוטף אותנו כל הזמן; עוטף את העולם.
כולנו עשויים מרעש.
אבל למזלנו, אנחנו לא יכולים לשמוע אותו.

טוד חי בעיר בכוכב חדש שכולו גברים. כל הנשים נהרגו במלחמה שהם הגיעו ל"עולמחדש" עם גזע החייזרים ששלט בו. בעיר הזו, יש רעש תמידי שלא נפסק אף פעם שבו המחשבות של כל הגברים וכולם יכולים לשמוע אותן. יום אחד, כשטוד מטייל עם כלבו מנצ'י, הוא מבחין במקום בלי הרעש התמידי שעוטף אותו-חור ברעש. מסיבה זו, הוריו המאמצים (ששניהם גברים) שולחים אותו למסע שסיבותיו אינן ברורות לנו בהתחלה חוץ מדבר אחד-העיר שלו מסוכנת. במהלך המסע הזה טוד מגלה על עצמו ועל כל מה שסיבבו. חלקם הם אמת וחלקם הם שקר.
אומנם התקציר שלי לא הכי טוב בעולם, אבל תאמינו לי ששווה לקרוא.

אני גאה לקרוא לפטריק נס מטורף.
לא סתם מטורף, גאון מטורף. כבר סיפרתי פעם כמה אני אוהבת גאונים מטורפים? כנראה שלא. אבל הנה, אתם יודעים שנוסף לי גאון נוסף לרשימה, שמאוד קשה להיכנס אליה. אבל לפטריק נס (למרות שהוא באמת נס בפני עצמו) מגיע הכבוד.

לפני שהגעתי לספר כבר שמעתי על הרעש סביבו (הא? משחק מילים). הרבה מהנוער הקורא בארץ כבר קרא אותו וקרא לו "ספר מדהים במדהימותו." אני זוכרת שנתקלתי בתקציר, הוא לא נשמע הכי מקורי בעולם אבל קניתי אותו בכל אופן (אחרי פדיחה שהייתי צריכה לקפוץ בחנות הספרים כדי להגיע למדף שהוא נמצא בו עד שאיש גבוה בא והוריד לי אותו. אני לא נמוכה, אני מטר שישים!)
בכל אופן, שהתחלתי לקרוא עדין לא הבנתי את ההתלהבות. אבל אחר כך הבנתי שטעיתי בהכל. טעיתי שחשבתי שזה לא מקורי- זה הספר הכי מקורי שראיתי בזמן האחרון וגם גיליתי את ההתלהבות.
הספר הזה שבר אותי. ולא רק במובן נפשי; כשאני מגיעה לספר אני מההתחלה כבר מחשבת קונספירציות וסיכויי התרחשות וברובם צדקתי. בייחוד לאחרונה. אבל בספר הזה כל קונספירציה ורעיון שהיה לי לא היה נכון. וזה באמת עוד לא קרה. אז אני פשוט התרסקתי כי הייתי רגילה לזה שאצליח להיות במוח של הסופר. טעות.


הייתי רוצה שסופרים שרוצים להצליח פשוט יקראו את הספר הזה כדוגמה. כן, אולי הוא פחות מוכר, אבל הוא מצליח מבחניתי בכל הבחינות.
מצליח לרגש, לשמח, להצחיק, להכאיב, לטלטל-כן ממש לטלטל וגורם לי להתחרט שלא קראתי את הספר קודם.
הספר הזה לא מתאפיין בשפה מיוחדת, הוא כתוב כמעט בשפת יום-יום עם הרבה ו' שבזכותו באמת אפשר להרגיש את המהירות, את חוסר המחשבה שיש בניסוח של משפטים בזמן קרב. כי בואו נודה באמת, בקרב אנשים לא יסחו בראש מה קורה עם מילים גבוהות, נקודות או סימני פיסוק כמו שאני עושה כאן. לא. בקרב יש רק עוד ועוד ועוד ו', עד שהדם שרצית שישפך נשפך.
ולכן הספר הזה אמין. וטוד אמין (טוד היה שם יפה בעיני כבר לפני הספר הזה. אני ממש אוהבת את השם הזה).
כל היחס של טוד לעולם, זה שהוא נתקל בייאוש ודיכאון פרק אחד, הזיות, לחץ, חשד, שנאה, פחד, תעוזה, הכל. יש משפט, לא ידוע לי אם המצאתי או ששמעתי אותו איפשהו אבל הוא הולך ככה: "הדמויות המושלמות הן אלו שהכי רחוקות משלמות."
וטוד מוכיח שהמשפט הזה נכון.


טוד מתאר את הרעש בצבעים לפעמים. ועל הכריכה המקורית הרעש אדום.
גם אני מתארת ספרים כצבעים. יש סגולים שהם סיפורי אהבה נחמדים במיוחד, יש צהובים- קלילים ומשמחים, יש שחורים-אפלים, יש יש מתוקים עד כדי בחילה והם צבע וורוד בהיר חיוור ומגעיל (כן דמדומים התכוונתי אליך), יש ירוקים- שבהם אני מרגישה שאני דורכת בעולם חדש ואני לא יכולה לעזוב אותו, יש כחולים שמצד אחד הם מדכאים ומצד שני הם חודרים לתוך תוכי, יש חומים שהם פשוט הנאה אחת גדולה (חום בגלל שזה מזכיר לי את העטיפה של ארטמיס פאול שהיא חומה והוא ספר מהנה וגם כי חום אצלי זה משהו שיפה מטבעו מסיבה לא ברורה).
והספר הזה? הספר הזה הוא אדום.
אדום לא רק בגלל הדם והאלימות, אלא כי הוא ספר כואב. לא כואב בקריאתו אבל הוא מכאיב לי וגורם לי לחשוב. ספר כואב במהותו, ספר מטלטל.
אני אוהבת ספרים אדומים מאוד.
והייתי רוצה עוד אדומים כמו זה.

לאהוב את הספר הזה זה אדום, זה טוד יואיט וזה אמת, שיגעון, טירוף וכאב. ונהניתי מכל אלו בלי סוף (איזה מזל שיש עוד ספר שאפשר עוד ליהנות ממנו :) ותודה שסבלתם את הפיסקאה הראשונה באומץ).



--


אני רוצה להודות בביקורת זו למטריקס ומומו הנהדרים שבזכותם הצלחתי לעשות את הפסקאה הראשונה ולמדתי איך עושים דברים במחשב לשם שינוי. תודות רבות לכם.

אעז לדבר בשם הרבים ואומר שכל מי שקרא את הספר- כשהחזיק בו לראשונה, קפא על מקומו אחרי קריאת התקציר המסקרן וחשב-לקחת את הסיכון עם העלילה המקורית והמגניבה הזאת למרות הסגנון המעורר פלצות (?) - ידע , בתוך תוכו , שזה אחד מהרגעים האלה, המיוחדים, שבהם לספר יש השפעה הרסנית. או שתתאהב בו חזק או שתתאכזב מרות.

כן, בכל לקיחת ספר יש סיכון , כמו יציאה לדייט ובכל קריאה של ספר חדש מתרחש תהליך היכרות רציני, עם עליות ומורדות.. לפעמים יש לפני ואחרי, לפעמים יש התרגלות והסתגלות ואפילו יש את הנחמדים האלה, הזורמים והמזרימים שכל כך כיף איתם והם אפילו גורמים לנו להתאהב בהם ( רק כשמתבגרים ומחכימים, תוהים איך זה קרה עם כמה מהם ומעלים את רף ההתאהבות).

עם "החור שברעש", אגדיר את ההיכרות ככזו שמובילה להתאהבות באופן איטי אך בטוח.

למה איטי? כי בהתחלה יש הרבה קשיים/בעיות- בעיות בתקשורת, בסגנון הכתיבה, בהתחברות לדמויות, בציפיות וכיוצא בזה.
למה בטוח? כי לאט לאט ה"בעיות", הופכות ל"פשרות" ומ"פשרות" להתאהבות כוללת.

אנסה לפרט את אותן קשיים /בעיות: עלול לכלול ספויילרים!

סגנון הכתיבה - תיאורי באופן מספק כי מנגיש ויזואלית את המחשבות של הדמויות ודרכם את האופי שלהם אך יבש נורא, חסר עומק, מבלבל ומהיר. מדובר בעולם שהוא במידת מה "חייזרי" וצריך ללמוד את השפה מאפס ואכן, לאט לאט התקשורת הופכת לטבע שני אבל סגנון הכתיבה שמתאר את העולם והדמויות כל כך יבש ושטוח שהוא מייצר עלילה ודמויות פשטניות שאנו מנותקים מהם רגשית. לוקח זמן להתרגל לעובדה שנחווה הרבה מסגנון ההתבטאות הילדי ,המתגונן ,המתחמם מהר של טוד, שהוא אמנם הדמות הראשית אך הוא עדיין ילד וכיוון שאין הרבה דמויות נוספות שנשארות קבועות עד הסוף,זה דורש מאמץ מצידנו (עד לרגע ההתאהבות בטוד , כמובן,שאז זה כבר לא מפריע). אפשר להגיד בהכללה גסה, שקודם מתאהבים בעלילה והרבה אח"כ מתאהבים גם בדמויות אז זה, כאמור, דורש מאמץ וסבלנות.

התייחסות לרגש- הניתוק של העולם הדמיוני מהרגש דוחס אותו לתוך ריבוע רעיוני. כולם חיים בעיר גדולה עם שם מוזר , מאוכלסת רק בגברים , עם אותם דרכי מחשבה. אין עבר,אין עתיד,רק הווה מלא בכעס, עצבות, פחד, דחפי אלימות, אפרוריות וגעגוע לעולם שמת. אין שמחה, אין גיוון, אין תכלית, אין תקווה. כאילו העולם הדמיוני רוצה להציג לנו מראה שדרכה נראה את עצמנו ואת החברה ונחשוב כיצד החברה גוזלת מהמתגבר את התמימות שלו, הורגת את הילד שבכולנו. לא קשה לנחש מה פטריק נס חושב שנמצא בלב האדם- גרעין טוב או רע. גם הדמויות עצמן, מאוד חד ממדיות - טוב או רע הם מושגים מוחלטים. רק עכשיו אני יכולה להתחיל לנתח את הסיבות לכל האספקטים הללו,כי אני מודעת לתכלית של הדמויות הרעות ולתפיסת עולמן (זה מתגלה לקראת הסוף)אבל בזמן אמת, כקוראת שלא מודעת לכל זה ולא מסוגלת להתחבר עדיין לרעיונות הפילוסופים הסמויים, יש בכל זה משהו מציק. ראיתי את חוסר העומק של הדמויות כמרכיבים ילדותיים וכביכול,חוסר התעמקות בדמויות.
אפילו עתה ,משסיימתי את הספר, אני סבורה שמדובר בקיצוניות רבה מדי שלא משרתת דחיפה לשינוי, להפך, אולי באה על חשבון המציאות.

קווי העלילה- יש משהו צפוי בעלילה- ב"סוד" שנרמז עליו בהתחלה שהוא איום למדי אבל מאוד נוכח במציאות היומיומית שלנו אז לא קשה לנחש מהו, בעובדה שכביכול אין התיישבות אנושית נוספת אך זה ברור מאליו שיש , בסגנון המופע של טרומן שסובב סביב טוד , בהיחלצות של הדמויות ועוד כאלה דוגמאות שקצת הרסו לי את ההנאה, אבל ההתחברות לדמויות, הטלטלות הרגשיות והסוף המפתיע - החזיקו אותי מרותקת ופיצו אותי בגדול.

אז עם כל זה, ואולי למרות כל זה , אתם תתאהבו.

גם למדתי דברים חדשים מ"חור שברעש", בהרבה מובנים-עלילתיים,חברתיים,רגשיים. למדתי שאפשר לחזור על אותו משפט כמה פעמים כי זה מעצים את המסר/תחושה. למדתי שכתיבה יבשה יכולה לגרום לקורא להתאהב בדמויות ובעלילה ואפילו לכתיבה ילדותית יש עוצמה משלה (סתמו:). למדתי שאם הייתי נולדת בעולם של טוד , היית מתרגלת לדרכי המחשבה שלהם ומפחדת כמוהם, מבנ"א שאי אפשר לקרוא את המחשבות שלהם. למדתי שכל הגברים משקרים, בעיקר לעצמם ושלכל מחשבה יש תוצאה בשטח , בדרך כלל באופן שמשפיע על כלל החברה.



אני מקווה לכתוב כאן תגובה על הספר השני, בקרוב. כבר לא יכולה לחכות!

וואו.
הרבה זמן לא שקעתי בספר ככה.
נראה לי מאז יצורים יפהפיים או משחקי הרעב 1.
הזמנתי אותו מהאינטרנט מסיבה אחת ויחידה: "סוחף לא פחות מטרילוגית משחקי הרעב". (סתמו.) (המבין יבין).....
אני רק אזהיר אתכם שביקורת זו עלולה להכיל ספוילרים.

על אחריותכם.

*
אז ככה, הספר מתחיל כל כך מוזר. זה פשוט כמו לשמוע מחשבות של ילד, מין ערס מתבגר כזה. (מה שבהמשך מתגלה כלא נכון, אבל עזבו...)
אחד הדברים הכי מדהימים בספר הזה (אני כמעט בטוח בכבר אמרו את זה), שהוא יוצר רעש בתוך הראש שלך. ממש -חשים- את מה שהם מרגישים. כאב ראש. אין אקמול.
בואו נודה, עד עמוד ארבע מאות כמעט ולא מבינים כלום מהספר.
מבינים את הדברים הכי בסיסיים, אבל לא ברור למה אהרון* (אני עוד אדבר עליו) רודף אחרי ויולה וטוד, מה הוא רוצה מהם, למה הצבא כל כך מתעקש ומה ראש העיר הזה רוצה, ולמה ולמה ולמה ולמה.
וגם הדברים שכן יודעים, מתגלים כלא נכונים!
והייתי בסדר עם טוד. באמת. עד שקרה מה שקרה. אתם יודעים, מנצ'י.
מנצ'י!
!
!
!
אני צרחתי נראה לי עלהספר: "דחוף את ויולה הזאת לתוך המטים, דחוף את המכוערת שתנגן לאהרון באוזניים! (ויולה, כלי נגינה, מתחכם, אה?)"!!!!
והוא, לא, הוא בורח.
יש לי בעיה עם כלבים שמתים. נראה לי שזה בעיקר בגלל שיש לי שתי כלבים, ואני גר בקיבוץ קטן ומחניק כמו גטלין שיש בכל מקום שאתה הולך כלב. (שלרוב נדבק לך לרגליים.) אבל אני לא יודע... מנצ'י כל כך חמוד! כמו גולום משר הטבעות! (על הדעה הזאת בנוגע לגולום אנשים רבים חולקים איתי).
ואיך שהוא זינק על אהרון, ותלש לו את האף... (רגע, זה אפשרי בכלל?!?!?), וטוד, טוד הזה עם ויולה המסוממת הזאת נוטש את מנצ'י החמוד, הנאמן, שאני במקומו הייתי עוזב כבר מזמן את מר טוד-חולה-הנפש.
ואיך שמנצ'י צועק: "טוד! טוד!" (אני דמיינתי אותו בקול הכי צייצני בעולם), וכדי לדכא אותי עוד יותר, טוד מספר שבקול של מנצ'י יש חוסר הבנה, חוסר אונים, כאילו הוא שואל את עצמו: "למה טוד עוזב אותי?" (אוףףףףף תקולל טוד הפלטיפוס!)!!!

ואהרון.
הגיע הזמן לדבר על אהרון.\
איך- הבן- אדם- הזה- לא- מת?!?!?!?!!?!?!?!?\
נדחף לתנינים, והם תולשים לו את הלחי (לא מת.)
עוקרים לו את האף. (לא מת).
מוציאים לו את העין. (לא מת).
והוא- עוד- צוחק!!!
זה כל כך לא אמין!
אבל בכל זאת הוא דמות מגניבה מידי בשביל לפסול אותה, אז עזבו...
O:
ואמא של טוד.
לא יודעי, כשויולה הקריאה את היומן של אמא שלו, זה היה כל כך מוזר...
"הו חמוד שלי, העולם שלנו מזעזע אבל מושלם." "העולם שלנו יפה." העולם שלנו מזעזע" "אוי, אני כל כך שמחה שהולדתי אותך לעולם המקסים הזה!" "או, אני כל כך עצובה שהולדתי אותך לעולם הנורא הזה!"
תחליטי, לעזאזל! ולמה- את- חופרת? מאה עמודים היא כתבה אותו דבר!
אבל בואו גם נעזוב את הקטע הזה.
למרות שהיה לי חסר רומן בספר, הוא בכל זאת אדיר!
הוא מצחיק (עד שמנצ'י מת :( ) מותח, ופשוט לא עוזב אותך לרגע!
אז חובה קריאה!
ואתם תתרגלו לצורת הכתיבה, לא לדאוג :)
ושוב, מומלץ מאוד מאוד מאוד!

בעקבות 21 הימים האחרונים הבנתי משהו חשוב מאוד:
אני. שונאת. את. החטיבה.
אז אתם בטח לא מבינים איך לעזאזל העובדה שעליתי לכיתה ז' והגעתי לחטיבה (לצערי) קשורה לספר הזה.
אני אסביר:
אז לפניי 21 יום הגעתי לכיתה מלאה בילדים שבחיים שלי לא הכרתי, וגם לא ממש רציתי להכיר. אבל אז ~ תופיםתופים ~
הכרתי מישהי נורמלית שמודעת לקיומם של ספרים (!!!)
אז אחרי מלא חפירות שלי על כל הספרים שאני אוהבת, היא שאלה אותי אם אני מכירה את החור שברעש.
טוב, שמעתי על הספר. נו, ההוא עם הכריכה של הפנים הסדוקות.
אז היא הציעה לי לקרוא אותו.
טוב, לפחות יצא משהו טוב אחד מהחטיבה.


אז בעקרון ממש ממש אהבתי את הספר.
הרעיון? פשוט מדהים. לפעמים יש ספרים שאני תוהה איך הגיעו לרעיון שלהם. איך הסופר/ת ישב/ ה וחשב/ה על רעיון כזה גאוני?!
העניין של הרעש, ג א ו נ י.
הדמויות פשוט נפלאות. אנושיות, לא מושלמות מדי.

אזז... לדמויות.

~ הולכים להיות פה ספוילרים ~
טוד.
אוקיי, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי הוא הצחיקXD
קל נורא להתחבר אליו.

ויולה.
את מגניבה. אני אוהבת אותך. מאוד. את ממש מגניבה.

מנצ'י
לא.
לאלאללאלא.
תחזור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תחזורררררררר בבקשהההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אני מתחננתתתתתתתתתתתתת
לא :(

אהרון
תיחנק. או שאני אמורה לכתוב...לך תזדגזג! ~ סטאגדיש ~ (כנ"ל לגביי ראש העיר והבן המזוגזג שלו ~שוב סטאגדיש~)

ברצינות, אתה מפחיד. בבקשה אל תאכל אותי בלילה.

אממ..אז נראלי שסיימתי 3:

לגמריי ממליצה 3:

מהרגע שהתחלתי לקרוא את החור שברעש לא יכולתי להפסיק.
הייתי אומרת שהוא בין הספרים הכי טובים שקראתי. אבל לפני הכל, הייתי רוצה להבהיר משהו:
הוא אלים. לפעמים בלי שום הצדקה. לי זה לא מפריע במיוחד, אבל אם קשה לכם עם תיאורים של אלימות, דם, פציעות וכ׳ו- אל תקראו אותו.
טוד יואיט הוא דמות שקל לי להתחבר אליה. קורבן אומלל למציאות קשה מדי. הוא די מסכן ואתה מקווה שהוא לא יסבול מדי. זה מעורר אמפתיה, וטוב, ברור שהוא סובל. (ככה זה).
העולם שפטריק נס בנה נותן תשובות לכל השאלות שלך. הוא מושלם. לכל דבר יש הסבר, לכל הדמויות יש נפח והן משתנות מתחילת הסיפור לסופו.
יש בספר מגון רחב של דמויות משנה. לכולן יש אופי, מניעים, ומשפחה.

רק דבר אחד הפריע לי. (ספוילר לפניכם)
אהרון.
טוד גוסס חצי מהספר, ולך הורידו חצי מהפרצוף ואתה פשוט לא מת?!
שום דבר לא משפיע על הבחור הזה? בכל פעם שהוא הופיע חשבתי לעצמי, ״אין מצב״. איך זה שהסדיסט הזה שרד את כל הספר?
ואו.
(סוף ספוילר)

בשורה התחתונה: החור שברעש הוא דיסטופיה במיטבה. בהחלט ממכר לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב, ולדעתי הוא אפילו טוב יותר.

ספר מדהים! מיוחד במינו, מהיר, מותח סוחף ואנושי.
התאהבתי בדמות הראשית, ובכתיבה המשונה של הספר שבהתחלה לא הבנתי ממנה כלום (באמת שחשבתי שיש למתרגם בעיות..)ורק אחרי שקראתי את הספר בפעם השניה הבנתי כמה הוא גאוני. המחבר באמת הקדיש מחשבה ליצירת הדמויות והספר כולו.
אההה! ספר מושלם (הלוואי שהיה לו איזה שבע סיפרי המשך)
אחד מהספרים שבאמת נחקק בזכרוני. (לצד הארי פוטר, משחקי הרעב ומפוצלים...)
חובה לקרוא!!!

הצדיקיפ היחידים שפתחו את הביקורת, אנא קראו קודם את הביקורת הטובה יותר על הסכין והרקיע. הביקורת הנוכחית היא סתם תוספת.

טוב, אני את שלי עשיתי. את הביקורת פירסמתי. אבל אני רוצה להוסיף, על הספר הראשון ספציפית, כמה דברים.
THERE WILL BE ספוילרים.
♣אהרן, לעזאזל איתך, תמות כבר!!!
אני התחרפנתי. הם. הרגו. אותו. בערך. מיליון. פעמים. והוא. חזר. כמו. זומבי. חסר. נשמה. ונקמני. יותר. ממורגנה. פנדרגון.
♣אני לא קראתי את הפסקה שבה מנצ'י מת. זה כזה עצוב. אני שונאת שונאת שונאת שהלב שלי נשבר, וזה כל הזמן קורה. (אף פעם לא מדברים שקורים במציאות P: אולי רק כשחברה שלי התגלתה ככלבה ממדרגה ראשונה.)
♣אני חייבת לומר שהדיאלוג הראשון בספר הוא זה שמשך אותי לקרוא אותו.
"קקי. קקי, טוד."
אולי לא מה שהוא אומר אלא המשפט שלפניו. לכלבים אין באמת הרבה מה לומר.
♣אני מצטערת על הספוילר שאמור להיות בכלל בביקורת הכללית, אבל נמאס לי שבן כל הזמן מת וחוזר ומת וחוזר ומת וחוזר. #דונט_קיל_מי_איי_לובד_הים_וואנס
♣ספר אדיר.
♣אנשים ששמם פטריק הם גאונים.
♣עופו מייד לקרוא.

"בעיר פרנטיסטאון יש רעש תמידי של מחשבות. בתוך ענן המילים והתמונות גדל טוד יואיט, נער יחיד בעיר של גברים. עד שיום אחד טוד מגלה אי של שקט, חור שמישהו פרץ ברעש. טוד נמשך אל השקט האמיתי, המסוכן. הוא לא מצפה למצוא בו יצור שראה רק בזיכרונותיהם של המבוגרים. התגלית המפתיעה הופכת עד מהרה לאיום גדול, וטוד נאלץ לברוח מהמזימות האפלות של בני עירו. מכל מה שהכיר. מעצמו."

אהבתי את הספר כי הסופרת הצליחה לכתוב מנקודת המבט של גיבורי הספר: טוד יואיט וויולה, היא כתבה מנקודת מבט של בני נוער ועשתה זאת באופן מצוין,היא הצליחה להעביר לנו הקוראים את רגשותיהם ולהזדהות עם סיפורם, אהבתי גם את הרעיון שהציג הסיפור, שיש עולם חדש; שאפשר לשמוע מחשבות, הספר כתוב באופן כייפי ומצחיק ועם זאת רציני ומעניין
אני ממליצה על הספר הזה לכל מי שאוהב פנטזיה ומדרגת אותו 4.5 מתוך 5.