הרלן קובן הוא יצרן של ספרי מתח. מפעל משגשג, שמנפנף בתוצרתו הבינונית בגאווה מגוחכת.
פעם הוא הפציע בארצנו עם הנעלמים ודיו חיוור והצייד והזדמנות חוזרת ואל תגלה והתמימים, כולם ספרי מתח מצוינים על פי כל קנה מידה. ראו ההוצאות כי טוב (למען האמת, הוצאת ידיעות ספרים) הוציאו מהמחסן לאוורור את סדרת מיירון בוליטר, נשפו על האבק ותרגמו לעברית.
אהה... סדרת מיירון בוליטר ברובה קדמה לספרים האחרים ובעיני היא הרבה פחות טובה.
מיירון בוליטר הוא בחור יהודי, ילד טוב ניו ג'רזי, חנון אמיץ מארץ הגיבורים, ישר כסרגל ובעל סגולות הכאה הדומות מעט לאלה של ריצ'ר (עם כוריאוגרפיה פחות איכותית). אבל מיירון מוקף בעדת פריקים, אאוטסיידרים בעלי מוזרויות שאמורות לתת את הגוון הקומי לספרים, אבל התוצאה מגוחכת, שלא לומר קצת מגעילה ומעצבנת.
ראש וראשון הוא ידידו המופלא וין, מיליונר אקסצנטרי ומטורף, שפותר כל בעייה באלימות אצילית. סינדי הגדולה, ענקית לאורך ולרוחב שלובשת בגדי לאטקס הדוקים כנקניקיית רחוב, זורה, הוא סוכן המוסד לשעבר, שלמה אברהם, המגדל זקן וחובש פיאה ג'ינג'ית, פוקהונטס הקטנה, היא אספרנסה, שהייתה מתאבקת בוץ נשים והפכה למשפטנית, הקיצר, להגיד שזה משעשע, לא ולא, האוסף הקירקסי הזה גורם לספרים להפוך לפארסה יותר מאשר לקומדיה.
אבל לא רק הטובים שנמנו לעיל הם חיות מוזרות (קובן אימץ את התקינות הפוליטית על ידי תיאור הדמויות הביזאריות והפיכתן לאנושיות) אלא גם האויבים הם אוסף מוזר ומטורלל לא פחות. וכל גן החיות הזה מוריד את הספר בכמה רמות.
עשר שנים לפני האירועים העכשוויים נעלמו שני ילדים בני שש, שאחד מהם בנה של דודניתו של וין. הבנתם? מי שיודע מי זה וין הבין משהו, כל השאר יקבלו מושג במהלך הקריאה.
וין עושה כל מאמץ כדי למצוא את הילד (המאמצים של וין תמיד כוללים אלימות קשה אבל מסוגננת ובוכטה שמנה לכיסו של מישהו). הוא מקבל איזה רמז בנוגע לילד השני שנעלם ופותח במסע ציד אישי.
הסיפור הגרעיני הזה: הילדים, מה שקרה, הדרך בה נעלמו, האופן שבו הושפעו משפחותיהם מהטרגדיה, הסודות והשקרים, כל זה יכול היה להיות סיפור קלאסי טוב של הרלן קובן. אבל קובן מוכרח לערבב את כל התוספות המעצבנות הקבועות שלו, שנמנו לעיל, וכך הוא הורס את הספר של עצמו.
בנוסף לכך, לפעמים הוא פונה אלינו הקוראים עם תובנות מבריקות, יענו, וקלישאתיות למהדרין, והזחיחות שלו הופכת למשהו מעיק.
בקיצור, לא קראתם, לא הפסדתם. אני עצמי כבר הבטחתי לעצמי הרבה פעמים שלא לתמוך במפעל של קובן ושוב כשלתי. בנאדם לא יציב נטול עמוד שדרה, אנכי.
האמת היא, שהכוכב השלישי ניתן לספר בעיקר בגלל הדמעות שנצצו בעיני בפרק שלפני האפילוג.
גם דמעות הן כוכבים.
נ.ב. מי שרוצה ששמו האמיתי יופיע בספר של קובן כשהוא מעטר דמות בדיונית מהספר, מוזמן לתרום סכום נאה לארגון כלשהו ושמו יככב בספר הבא. נגיד שהייתי תורמת, מי ערב לי שקובן יקרא בשמי איזו יפהפייה שהיא גם חכמה במיוחד וגם מקסימה ולא איזו דמות ביזארית דוגמת סינדי הגדולה?
