#
כבר שכחתי איזה כייף זה לקרוא את ספריו. בדיוק כמו ששכחתי את הכייף בלזלול חפיסת שוקולד שלמה, בלי רגשי האשמה.

צ'יילד ברא גיבור המתאים להפליא לימים האלה. הוא אינו מבזבז – כסף או משאבים מתכלים. אין לו רכוש – כל מה שיש לו נכנס בכיס החולצה (מברשת-שיניים) ומשאיר מקום לאיזה חוט ברזל או בורג, אם צריך. הוא אינו טורח לכבס את בגדיו, אותם הוא לובש עד שהם ממש מלוכלכים (שבוע? שבועיים?), זורק לפח וקונה באחד מבתי הכלבו הענקיים סט בגדים חדש (בסדר הפוך, נראה לי). הוא מבזבז קצת מים וסבון כשהוא מתקלח במוטל, אבל אי אפשר לדעת מתי תזדמן לו שוב מקלחת. אין לו טלפון או מכונית או בית, הוא משתמש בתחבורה ציבורית או טרמפים, אם צריך הוא מדבר בטלפונים ציבוריים או פרטיים של אחרים. הוא אינו מעשן אבל צורך המון קפה ואוכל המון מזון תעשייתי הנמצא בכל דיינר במדינה הענקית בה הוא משוטט.

הוא אלוף שיתופי הפעולה. בכל פרק על עלילותיו הוא מצליח – הומלס חסר רכוש, כן? – ליצר קשרים ושיתופי-פעולה עם אנשים בעלי מעמד, השמחים להיות חברים לרגע (בדיוק כמו שאנחנו רגילים בעולם האמיתי בו אנו חיים, כן?) הוא יכול לפתוח בית ספר על אמנות שיתוף הפעולה והמשא-ומתן נושא הפירות (ואני הייתי מאד שמחה אם בית ספר כזה היה נפתח) בדרך כלל הוא זוכה ליחסי אמון מהטובים בהם הוא נתקל. את הרעים הוא מכסח.
הוא מוצא לו את הפושעים שלו לגמרי בלי עזרה. מספיק לו להעיף מבט בחלון של בית עבוט, נניח, לגלות טבעת קטנטונת מוצעת למכירה ולהצליח לארגן לעצמו תעלומה חדשה, לפגוש בפושעים חדשים וללמד אותם לקח. לפתור בעיות קשות של התמכרות לסמים, פציעות חמורות, פוסט-טראומה, ופשעים הנובעים מהכרח שבאופן רגיל אינם ניתנים לפיתרון גם עם כוונות טובות ותקציבים גבוהים, ולעשות זאת בכמה ימים, מקסימום שבועות.
אם ישאלו אותי שבוע מהיום על מה הספר – לא אדע מה להגיד. אם יעשו חידון טריוויה על ריצ'ר – אני די בטוחה שאצליח לעבור לסיבוב הבא.

לצ'יילד יש כישרון נהדר לכתיבת-מתח בלי להיזקק לגוויות, עינויים, מוזרויות ושאר טכניקות שסופרי מתח משתמשים בהם. הוא אינו סובל מחוסר-ביטחון, כותב ספרי "קרא והעבר הלאה" המיועדים רק לבידור, מעניינים ובלתי-זכירים והם, כמו ריצ'ר גיבורו, אינם מבזבזים משאבים יקרים כמו תאי-מוח של הקוראים.


*

עוד ספר מהסדרה על הכל יכול שצופה הכל מראש ומבין עשר צעדים קדימה. אין בו כלום שאין בספרים האחרים מלבד זה שיש חלקים בו שעדיף לא לקרוא באמצע האוכל

"החווה הישנה היתה חלקה קלאסית של מקרקעין מערבי, עם שטחי מרעה חומים צהבהבים, ועצי מחט ירוקים כהים, וסלעים מבצבצים, ומים כחולים מפכפכים בנחלים. במרחק ניצבו הרי הרוקי, שנגלו קלושות מבעד לערפל. הבית הראשי היה מבנה של בולי עץ רחב ידיים עם כל מיני סוגי אגפים. היו בו אסמי עץ ומוסכי עץ. הרבה בולי עץ, חשב ריצ'ר, וכולם בסגנון של פעם, עצומים וכבדים, קשים כאבן, מחולקים על ידי גרזינים ומחוברים ביתדות. כמו כרזת נסיעות ישנה על קיר נמל תעופה."

נזכרתי למה אני אוהבת את הכתיבה של ג'ים גרנט. כלומר של לי צ'יילד. כלומר למה אני אוהבת לקרוא על ג'ק ריצ'ר. זו לא הדמות הרומנטית של האביר הבודד חסר המנוחה המתנייד ברחבי החצרות האחוריות של ארצות הברית באוטובוסים בין מדינתיים ובטרמפים, מחפש אנשים להציל אותם ובדרך מקפיד לצחצח שיניים אבל קצת פחות מקפיד על מקלחות או על תזונה בריאה. או על תחזוקת הכושר הרב שלו, אם כבר מדברים. כלומר הדמות היא חלק מהקסם, אבל מה שעושה את הספר ואת הסיפור אלה העצירות לתיאורים. מיד אחר כך יתחיל דיאלוג מהיר ושנון, מכות אם צריך. התיאורים הם העושים את אווירת המתח, ומעמעמים את המופרכות של העלילה.

התקציר כתוב בגב הספר, אז אולי לא צריך להאריך בו. ריצ'ר הפעם בעקבות טבעת שהוא ראה במקרה בחלון ראווה של בית עבוט, ובחיפוש אחרי בעלת הטבעת. זה מוביל אותו למדינה שוממה וכמעט ריקה מתושבים שבה אם יש בין שני בתים 70 ק"מ אז הם נחשבים שכנים. בתור זאב בודד שנהנה מאוד מחברת עצמו, הוא מפגין בספר כמות מדהימה של שיתוף פעולה עם בלש פרטי ועם המעסיקה היפה שלו. אבל כאמור, על כל פשעים תכסה אהבה, ועל כל פרט לא אמין בעלילה יכסה מגוון מדהים של תיאורי מציאות. ובסך הכל היה כיף. ובסוף ריצ'ר סיים להציל את הקורבן התורן וחוזר לשוטט ברחבי ארצות הברית, בלי שום תיק, בלי מקור מובהק למזומנים, בלי מקום לתחזק את הכושר הטוב שמאפיין אותו בכל הספרים. עד לספר הבא.

"ג'ק ריצ'ר, משטרה צבאית, יחידה 110. פרשתי בדרגת מייג'ור. נעים להכיר" (עמוד 22).

הספר "קו חצות" מאת לי צ'יילד (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2019), ספר בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. ריצ'ר, "מייג'ור צבאי בדימוס עם כוכב כסף ולב ארגמן" (עמוד 187), שירת בצבא היבשה של צבא ארצות הברית ופיקד על יחידה 110, יחידת עילית של המשטרה הצבאית. במהלך הקריירה שלו הוא היה מעורב בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים וחקירות מורכבות. הספר הזה נפתח כאשר הוא נתקל בטבעת בוגרים של האקדמיה הצבאית של צבא ארצות הברית, ווסט פוינט, בבית עבוט בוויסקונסין. הטבעת, של בוגרת מחזור 2005, עוצבה כך שראשי התיבות שלה חרוטים בחלק הפנימי, ס.ר.ס. שנת 2005 היתה שנה קשה. המערכות בעיראק ובאפגניסטן היו בעיצומן, והפכו בדיוק אז לביצות מדממות וממושכות שהניצחון בהן לא נראה באופק, וחיילים אמריקנים שנשלחו לשם רק רצו לשרוד את הקו ולחזור הביתה בחתיכה אחת. אבל ארבע שנות אקדמיה בווסט פוינט לא הולכות ברגל, ריצ'ר יודע, הוא למד שם בעצמו והמקום אינו זכור לו "כמוסד עם דגש מיוחד על פינוק ופנאי" (עמוד 8). למה שמישהו ירצה למשכן טבעת שעלתה לו במאמץ כה רב? רק מישהו (או משיהי במקרה הזה) שהיה מצוי במצוקה קשה מאוד.

ריצ'ר, בפרץ של רגשות אחווה לאחות קצינה לנשק, מחליט לקנות את הטבעת ולאתר את בעליה. החיפוש הזה יוביל את ריצ'ר לתמודדות עם אופנוענים אלימים, סוחרי סמים אכזריים וגם למפגש עם אישה אחת, שבירה מאוד, וחזקה מהחיים. מזל שריצ'ר הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם צלף מיומן, הבקי בשיטת ה"שלוף - דרוך - תירה". בקיצור ג'יימס בונד קטן עליו.

הספר כאמור היה כיף גדול שנגמר מהר וכלל בתוכו דיאלוגים משעשעים כמו זה:
"מה יש לך בכיסים?"
"למה?"
"אתה צריך להוציא הכול. אני הולך להכניס אותך למייבש כביסה. מפתחות ומטבעות עשויים להזיק למכשיר."
סקורפיו העיף מבט במייבש.
לא הצליח להתאפק.
הוא אמר, "אני גדול מדי."
"אתה תיכנס," אמר ריצ'ר.
"בחיים לא ראיתי את הטבעת הזאת."
"מכרת אותה לג'ימי רט."
"לא שמעתי עליו בחיים."
"על איזו טמפרטורה אני מכוון, תלוי רק בך. נתחיל בכביסה עדינה. אז נגביר. מישהי אמרה לי שזה מגיע לטמפרטורות שהורגות פשפשי מיטה"" (עמוד 83).

דמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, אבל צ'יילד כותב מתח טוב באמת, כך שאי-אפשר שלא להתמכר.

ב"ה
חורף. ינואר.
ריצ'ר בדר"כ מגיע בזמן כזה.
בודק פעמיים, שלוש, עשר פעמים ביום.
איפה הוא?
בסוף החודש הגיע בקו חצות.
איפה נפגש?
נפגשנו באלנבי.
לקחתי אותו הבייתה. לשבת.
לקח אותי לויומינג. יערות. דרכי עפר. אבק אדום.
השכנים גרים 15-20 ק"מ בהמשך הדרך.
למצוא את הגברת, לכבס את הרעים.
מסכנים מה שיעשה להם.
זהו. הלך. טראמפ לשומקום. כזה קצר.
ואני לבד בבית.

מי שפעם אהב מערבונים, או את ספרי אליסטייר מקליין, בטוח אוהב את ספריו של לי צ׳יילד.
הספר ״קו חצות״ שונה מיתר ספרי ג׳ק ריצ׳ר. ספר שמשוך עליו דוק של עצב. אנשים צעירים שיצאו בשיא אונם, פורחים ויפים אל התופת בעיראק או באפגנסטן, וחוזרים שברי כלי, וג׳ק ריצ׳ר נלחם את מלחמתם האבודה.

ספר שהוא בין משעמם לשיטחי. חות מהכישרון של צ"יילד והיכולת שלו לבנות מתח - אין פה כלום