הסורים ירו לעבר חיילי "גולני " מטווח אפס ממש .גדי מפקד המוצב דיווח על הפשיטה הסורית וחשב שאותותו ההנחתה הארטילרית שביקש תגיע למוצב החרמון. הוא קיבל תשובה שהדהימה אותו בקשר "אל תיכנסו לפאניקה, אפילו בבולדוזרים לא ייכנסו אליכם". (היינו שאננים נכון אך מי ציפה לפשיטה סורית ?) על גג המוצב מתפתח קרב לחיים ולמוות ,אנשי "גולני" נלחמים בגבורה ונהדפים . האנשים בבונקר התחתון לא כולם לוחמים, חלקם בפיג'מות ונעולים בקבקבים הרגישו חסרי אונים.

כבר ערב ,החיילים זוחלים בתוך המחילות דרך חדרי מיזוג אוויר נסוגים מהסורים ששלחו רימונים, לא מדברים ועדיין אופטימים כי חושבים שבכל רגע צה"ל יחלץ אותם וינסה לפרוץ לעבר החרמון. פתאום שמעו את הסורים קוראים להם לצאת ולהכנע. ואז יש רגע שהייתה התייעצות האם להכנע או לא?

"הסורים היו שיכורים מניצחון ירו באוויר השתוללו וצווחו כשיצאנו בידים מורמות".

הספר מספר את סיפורם של שבויי מוצב החרמון וטייסים שהגיעו לשטח סורי או שיירטו אותם והם נפגעו ונפלו ,הסיפור הוא של העם שלנו,החיילים/לוחמים אמיצים שלנו שנשבו על ידי חיילים /מרצחים סורים סאדיסטים תאווי שנאה באוקטובר 73 יום הכיפורים, שאמנת ג'נבה זה סתם צירוף אותיות בלי משמעות מיוחדת לדידם.

אחד הדרוזים שנשבו שהיה בן 70 עונה למוות כשהזריקו לו חומר שגמר אותו לאט לאט לעיניי חבריו,טייסים ,הסורים אהבו לענות אותם במיוחד ! ולאחר שרסקו להם את הרגליים בעינויים וזרקו אותם לצינוק בלי טיפול רפואי.. ההשפלה של החיילים התבטאה בשפלות רוח אמיתית,הם נאלצו כשרובים מכוונים אליהם להכות אחד את השני עד זוב דם.ולאחר שהשובים יצאו מהחדר נפלו אחד על השני בחיבוקים ונישוקים של סליחה. הם אולצו להישמע לכינויי חיות שהשובים העניקו להם ולילל או לנבוח בקולי קולות עד שהגרון בכה ביחד עם המצב. העינויים הפיזים והנפשיים המתוארים בספר
האופטימיות של החיילים שחשבו שהמדינה בכל רגע תגיע ותחלץ אותם, והאומץ לשרוד חצי שנה בשבי הסורי ראויים ויותר מכך,היו רגעים שבכיתי כאילו זה היה אתמול.
לקראת סוף השבי פתאום הסורים חשבו על התדמית שלהם כשהשבויים ייצאו מהכלא בדמשק. הסורים זנחו את העינויים,גילחו את הלוחמים ונתנו להם בגדים ומזרנים בחסות הצלב האדום ,הביאו להם טונות של חבילות ומכתבים שנערמו חצי שנה....והשחרור היה כמו נקודת אור שהלכה והתרחבה ככל שהלוחמים התקרבו בגבורה הביתה לנמל תעופה . ושמיכה ענקית של רגשות כיסתה את הארץ.

ישראל העבירה לאחר 3 חד' כתב אישום ( בשם "הספר הלבן") חריף נגד הסורים שהתעלמו מאמנת ג'נבה והואשמו ברצח שבויים והתעללות ברברית חסרת אונים.

ספר קשה ואני תוהה עד מתי האדמה הזו תספוג את דם לוחמנו ובננו. עד מתי החרב תהיה לנו תלויה על צוואר ואיך אני עושה את המיטב שבי לייצר אופטימיות זהירה כל פעם מחדש ולחשוב שיום אחד הכל ייגמר.

ואנחנו כבר למדנו ,והפנמנו ,ושאלנו שאלות והתלבטנו אם ניצחנו או הפסדנו,ומי כשל ומי הופתע ואתמול בסוכה היה דיון חשוב לא פחות על איך הייתה פתיחות
כל כך גדולה בתקופה כל כך לא פשוטה לקבל אישה כראש ממשלה. אז הנה מצאתי נקודה אופטימית בהחלט ושווה מחשבה.

וחג סוכות נפלא

הסורים ירו לעבר חיילי "גולני " מטווח אפס ממש .גדי מפקד המוצב דיווח על הפשיטה הסורית וחשב שאותותו ההנחתה הארטילרית שביקש תגיע למוצב החרמון. הוא קיבל תשובה שהדהימה אותו בקשר "אל תיכנסו לפאניקה, אפילו בבולדוזרים לא ייכנסו אליכם". (היינו שאננים נכון אך מי ציפה לפשיטה סורית ?) על גג המוצב מתפתח קרב לחיים ולמוות ,אנשי "גולני" נלחמים בגבורה ונהדפים . האנשים בבונקר התחתון לא כולם לוחמים, חלקם בפיג'מות ונעולים בקבקבים הרגישו חסרי אונים.

כבר ערב ,החיילים זוחלים בתוך המחילות דרך חדרי מיזוג אוויר נסוגים מהסורים ששלחו רימונים, לא מדברים ועדיין אופטימים כי חושבים שבכל רגע צה"ל יחלץ אותם וינסה לפרוץ לעבר החרמון. פתאום שמעו את הסורים קוראים להם לצאת ולהכנע. ואז יש רגע שהייתה התייעצות האם להכנע או לא?

"הסורים היו שיכורים מניצחון ירו באוויר השתוללו וצווחו כשיצאנו בידים מורמות".

הספר מספר את סיפורם של שבויי מוצב החרמון וטייסים שהגיעו לשטח סורי או שיירטו אותם והם נפגעו ונפלו ,הסיפור הוא של העם שלנו,החיילים/לוחמים אמיצים שלנו שנשבו על ידי חיילים /מרצחים סורים סאדיסטים תאווי שנאה באוקטובר 73 יום הכיפורים, שאמנת ג'נבה זה סתם צירוף אותיות בלי משמעות מיוחדת לדידם.

אחד הדרוזים שנשבו שהיה בן 70 עונה למוות כשהזריקו לו חומר שגמר אותו לאט לאט לעיניי חבריו,טייסים ,הסורים אהבו לענות אותם במיוחד ! ולאחר שרסקו להם את הרגליים בעינויים וזרקו אותם לצינוק בלי טיפול רפואי.. ההשפלה של החיילים התבטאה בשפלות רוח אמיתית,הם נאלצו כשרובים מכוונים אליהם להכות אחד את השני עד זוב דם.ולאחר שהשובים יצאו מהחדר נפלו אחד על השני בחיבוקים ונישוקים של סליחה. הם אולצו להישמע לכינויי חיות שהשובים העניקו להם ולילל או לנבוח בקולי קולות עד שהגרון בכה ביחד עם המצב. העינויים הפיזים והנפשיים המתוארים בספר
האופטימיות של החיילים שחשבו שהמדינה בכל רגע תגיע ותחלץ אותם, והאומץ לשרוד חצי שנה בשבי הסורי ראויים ויותר מכך,היו רגעים שבכיתי כאילו זה היה אתמול.
לקראת סוף השבי פתאום הסורים חשבו על התדמית שלהם כשהשבויים ייצאו מהכלא בדמשק. הסורים זנחו את העינויים,גילחו את הלוחמים ונתנו להם בגדים ומזרנים בחסות הצלב האדום ,הביאו להם טונות של חבילות ומכתבים שנערמו חצי שנה....והשחרור היה כמו נקודת אור שהלכה והתרחבה ככל שהלוחמים התקרבו בגבורה הביתה לנמל תעופה . ושמיכה ענקית של רגשות כיסתה את הארץ.

ישראל העבירה לאחר 3 חד' כתב אישום ( בשם "הספר הלבן") חריף נגד הסורים שהתעלמו מאמנת ג'נבה והואשמו ברצח שבויים והתעללות ברברית חסרת אונים.

ספר קשה ואני תוהה עד מתי האדמה הזו תספוג את דם לוחמנו ובננו. עד מתי החרב תהיה לנו תלויה על צוואר ואיך אני עושה את המיטב שבי לייצר אופטימיות זהירה כל פעם מחדש ולחשוב שיום אחד הכל ייגמר.

ואנחנו כבר למדנו ,והפנמנו ,ושאלנו שאלות והתלבטנו אם ניצחנו או הפסדנו,ומי כשל ומי הופתע ואתמול בסוכה היה דיון חשוב לא פחות על איך הייתה פתיחות
כל כך גדולה בתקופה כל כך לא פשוטה לקבל אישה כראש ממשלה. אז הנה מצאתי נקודה אופטימית בהחלט ושווה מחשבה.

וחג סוכות נפלא