ביקורת ספרותית על האלמנה מאת פיונה ברטון
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 23 בספטמבר, 2016
ע"י מירה רוזנפלד


האלמנה - פיונה ברטון

מדובר ספר מתח טוב.

חייבת לציין, כי אין מדובר בספר מתח – בו כוססים ציפורניים עד לסוף המפתיע, כזה הגורם לנשימתך להיעתק, אולם הספר בהחלט כתוב טוב, אהבתי ביותר את צורת הכתיבה, שעליה אפרט בהמשך, והמתח בו נבנה היטב.

האלמנה, גי'ן טיילור - בעלה נהרג בתאונת דרכים לא מכבר. הזו, ג'ין וגלן הלכו לעשות קניות, גלן מעד לכביש, איתרע מזלו, ואוטובוס דרס אותו.

ג'ין כאמור, היתה נוכחת במקום וראתה את בעלה מחזיר את נשמתו לבורא.

"אתם מבינים, בעלי מת לפני שלושה שבועות. הוא נפגע על ידי אוטובוס בדיוק מחוץ לסניף של סיינסברי. רגע אחד הוא מירר את חיי בעניין סוג הקורנפלקס שהייתי צריכה לקנות, ומיד אחריו הוא היה מוטל מת על הכביש, חבלות ראש, הם אמרו. על כל פנים, מת. אני פשוט עמדתי שם והתבוננתי בו, מוטל שם. אנשים התרוצצו להביא שמיכות והיה קצת דם על המדרכה. אם כי לא כמות דם גדולה הוא לא סבל בלגן מכל סוג שהוא.
כולם היו נחמדים וניסו למנוע ממני לראות את הגופה, אבל לא יכולתי לומר להם ששמחתי על כך שהוא איננו עוד. בא הסוף לשטויות שלו". (עמוד 13)

"השטויות שלו" – כך בחרה לתאר האלמנה את הפשעים הנוראיים – בהם היה מואשם בעלה, ועל חלקם אף עמד לדין. גלן מואשם בחטיפתה של בלה הפעוטה, ארבע קודם לכן, ורציחתה, אף שלעולם לא נמצאה גופתה. סודות אפלים אופפים את דמותו של גלן, סודות מהם אשתו ניסתה להתחמק, להתעלם, כאילו שהם ייעלמו מעצמם.

הספר מתחיל בזמן הווה, בשנת 2010 – כשלושה שבועות לאחר מותו של גלן, ומתואר לסירוגין מפיה של האלמנה ומפיו של מספר כל יודע לסירוגין, כאשר בכל פרק שאינו מפי האלמנה (גוף ראשון), מתאר המספר (גוף שלישי) דמות אחרת הלוקחת חלק בסיפור. לעיתים את הבלש, שחקר את היעלמותה של בלה, לעיתים את אמה של בלה, לעיתים את הכתבת שראיינה את גי'ן לאחר מותו של גלן, על מנת להוביל לחקר האמת. ופעם אחד אף קראנו את צידו של גלן בסיפור (מיום החטיפה). אהבתי את המעבר בין גוף ראשון לגוף שלישי, זה הוסיף לחוויית הקריאה שלי.

הבלש, שהיה ממונה על חקירת החטיפה, בשנת 2006 הפך את הפרשיה לחלק בלתי נפרד מחייו, ואף הפך חולה ממנה. יותר מזה, גם כאשר החקירה הגיעה למבוי סתום או כאשר הוציאו אותו ממנה, הוא חזר ועמל עליה לילות כימים עד לגילוי האמת.

הכתבת, מטרתה לקבל סקופ, כתבה בלעדית לעיתון שלה, והיא תעשה הכל, כולל הכל, על מנת להשיג אותה.

הספר נע בין העבר להווה באופן מושלם, הוא מתחיל בזמן הווה, כאמור, ו"נוסע" אחורה בזמן לזמן החטיפה (שנת 2006). הוא מתקדם אט אט בסדר כרונולוגי ומתאר לנו למעשה את השתלשלות האירועים מרגע היעלמותה של בלה, עד לאיתור חשודים כאלו ואחרים, לרבות גלן, אנשים איומים הסוחרים בתמונות פורנוגרפיות הכוללים ילדים. ההתקדמות בעלילה מגלה טפח אחר טפח, וחושפת את החקירה המסועפת של הפשע הנתעב, לצד "קפיצות" לזמן ההווה, ולחוויות האישיות של ג'ין.

ג'ין תמיד היתה האישה הטובה העומדת לצד בעלה, גם בימים קשים ביותר בהם היה עצור בגין פשע שאין עליו מחילה, וזאת על אף העובדה שמשפחתה וחבריה התרחקו ממנה והפצירו בה להתרחק ממנו.

ג'ין בעצמה לא חפה מבעיות נפשיות. היא ובעלה היו חסוכי ילדים, הם ניסו שנים רבות להרות אך ללא הצלחה. הבעיה הייתה נעוצה בבעלה, שהיה איש איום (עוד קודם לגילוי המעשים האיומים שלו, או לדבריה של ג'ין – השטויות שלו).

הכמיהה הגדולה לילדים והעובדה שהיא כבר לא תהפוך לאמא, אפשר לומר שהעבירה אותה על דעתה. לא אחת קראתי את מחשבותיה והזדעזעתי.

ג'ין מסתירה לאורך הספר סוד נוראי, שרובץ עליה והיא עוברת התחבטות קשה, אם לחשוף אותו, אם לאו, שהרי גלן כבר איננו.

חוויה אישית שלי, היה לי קושי רב לקרוא על פדופיליה, על החטיפה של הילדה, וכאמור, על חלק מחוויותיה של ג'ין, האלמנה.

לסיכום, ספר קשה אך בהחלט מומלץ.


7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ