ביקורת ספרותית על ניסויים פתוחים מאת אורלי סיגל
ספר טוב

---

223 עמודים, כולל תודות.
הוצאת כנרת זמורה ביתן.

יש לי כל כך הרבה מה לומר על הספר הזה ואני תוהה מהיכן כדאי להתחיל.
"כמה פעמים בחיים שלנו עשינו משהו כזה עם ריח של הרפתקה? בסוף נתפגר מהבורגנות. זה באמת החלום שלנו? חלונות בלגיים, ג'יפ, ועד הורים? מערכת השקיה ממוחשבת. לא חנוק לך בגרון כשאתה חושב על זה?" (עמוד 32)

קומונה! הייתם עוברים לגור בקומונה עם החברים הטובים ביותר שלכם? לעזוב את מירוץ החיים, העבודה, המרדף אחרי הכסף ופשוט לעבור לגור בקומונה.

הספר הזה עורר בי את מחשבותיי ורצונותיי מהעבר לעבור לגור בקיבוץ. (חלומות שלא התגשמו, בסוף עברנו לגור במושבה קטנה ומדהימה, ואני לא מצטערת על זה לרגע).
לחיות בקומונה. מצד אחד זה מרגיש כמו חופשה בצימר שאינה נגמרת. הילדים עם החברים שלהם כל הזמן, וגם אנחנו, אבל, וזה אבל גדול. האם כל אחד מכם היה מוכן לוותר על האני הפרטי שלו לטובת הקומונה?

אהיה כנה עם עצמי ואומר שאני ממש לא בטוחה שהייתי מסכימה לכך. ואחרי שקראתי את הספר הזה, התעוררו עוד כמה סיבות טובות למה לא לעשות זאת.

"קרקרתי בין האורחים, החברים הותיקים, אלה שלא מכירים אותי כשאני עצבנית, או לפני שצחצחתי שיניים בבוקר. אלה שלא היו ערים לכל אחד ואחד מהריבים שלי עם בעלי בחודשים האחרונים, או רגעי הפיוס, ועוד חשבו עליי בעיקר דברים טובים. חברים רגילים. סתם. וקצת התגעגעתי לזרות הזאת, שאיבדתי בקומונה, ולתחושה שהבית שלך הוא אמנם כל המרחב שיש, אבל הוא שלך". (עמוד 142).

שלוש משפחות, כמה חברים טובים, משתעשעים ברעיון של "לעבור לקומונה". אחרי לא מעט לבטים והסתייגויות מצד מי מהחברים, נופל הפור, ומחליטים, עוברים לגור בקומונה. עוזבים הכל! את הכאן ועכשיו, והולכים לחיות את החלום".

אחינועם ובועז, נעמה ומרקו, ויונתן, ביחד עם הילדים של כולם, התחילו את החיים בקומונה המודרנית שלהם בווייב חיובי (או לפחות השתדלו שכך יהיה) ועד מהרה, המציאות טפחה להם בפנים, והבהירה להם שלא הכל סוגה בשושנים.

מערכות יחסים התערבבו זו בזו, ערערו והעירו שדים מרבצם. תשוקה סוערת מול אדישות, כעס לצד שנאה יוקדת. כל אלו מנת חלקו של הספר הקסום הזה.

רואים כי נעשתה "עבודת שטח" טובה, מרגישים שהכותבת "יודעת על מה היא מדברת". חיי השיתוף, המושגים בחקלאות, ושאר תיאורים שתרמו לאמינות של הספר.

זה המקום להדגיש כי קראתי ביקורות רבות על שימוש בשפה בוטה בספר, מה שהרתיע קוראים רבים. בעיני השימוש בשפה הבוטה אל מול השימוש בשפה מאוד עשירה, אותו דיסוננס, מעניק לספר את הקסם שבו.

הספר קולח ומסעיר, ובד בבד חצוף ובועט בבטן הרכה. יש בו ביקורת נוקבת על החיים הצבועים במידה כזו או אחרת של "האנשים החדשים", כמו שעברי לידר מכנה אותם. ואצטט מתוך שירו זה: "ויש לו טונה כסף, ובכל זאת הוא לבד". אני חושבת שזה אומר הכל.

הספר הזה יצירת אומנות של ממש בעיני.
הוא כתוב בצורה משובחת, ערוך בצורה מצוינת. יש בו משלב גבוה אל מול "שפת רחוב", והם משתלבים מצוין זה עם זה, כפי שכבר הדגשתי.

בהתחלה פחות אהבתי את המעברים מגוף שלישי לגוף ראשון, אך עם הקריאה הבנתי את "כוונת המשורר" (המחברת במקרה הזה) והצלחתי להבין מדוע בחרה הסופרת לבנות את הספר בצורה כזו, לעיתים מפי מספר כל יודע ולעיתים מפיה של אחינועם. נהניתי לקרוא את הפרשנות שלה לסיפור, את הסיפור האישי שלה.

שוב, כפי שאמרתי, לספר הזה קסם משלו, יש שיאהבו, ויש שפחות.
אני אהבתי. ואני כאן כדי לספר על זה.

קריאה מהנה.

» ביקורות נוספות של מירה רוזנפלד
» ביקורות נוספות על ניסויים פתוחים