ביקורת ספרותית על האלמנה מאת פיונה ברטון
ספר טוב

---

יש לי רשימה ארוכה ארוכה של ספרים שאני רוצה לקרוא.
כמה רשימות, בעצם.
העצלנית ביותר מתוחזקת באפליקציית עברית, שם אני יכולה ללחוץ לייק על כל ספר שאני מעוניינת אולי לקרוא, מתישהו, אם הוא יהיה בחינם לרגל יום ההולדת שלי או יתגלגל לידי בדרך אחרת.
אחת נמצאת בקבוצת ווטסאפ ייעודית שלי עם עצמי ובה ספרים שכבר נמצאים ברשותי או שאני יודעת שנמצאים בספרייה ורק צריכה להגיע לקרוא אותם... מתישהו.
אחת נמצאת כאן באתר, לפני שנה אפילו הצלחתי לצמצם אותה כשקראתי שני ספרים מתוכה... שאיכזבו אותי. השלישי היה גרוע יותר, הוספתי אותו להזמנה של ספרים יד שניה ורק כשהגיע קלטתי שהוא של סופרת שאני לא סובלת, שהביקורות עליו באתר פושרות למדי, ושאין לי מושג למה הוא נכנס לרשימה מלכתחילה.
זה קצת צינן את התלהבותי בקשר לרשימה הזאת, אבל השבוע קראתי שני ספרים מתוכה שהחזירו לי קצת מוטיבציה.
הספר הראשון היה רצח ראוי, ספר מתח קליל בסגנון לא שגרתי.
השני גם הוא לכאורה ספר מתח, אבל גם הוא קצת אחר.
למה אחר?
כי אמנם יש בו תעלומה: ילדה קטנה נעלמה. מי חטף אותה? מה עלה בגורלה?
יש בו גם מעט טוויסטים כמתבקש מהז'אנר.
אבל עיקר המתח שבו לא נובע מהתעלומה, מהמרדף אחר הפושע.
עיקר המתח בו הוא מהמתרחש בנפשה של האשה של החשוד המרכזי.
זאת שנשארת לצידו, שתומכת בו.
למה?
האם היא תמימה? האם היא יודעת משהו שהציבור, המשטרה ואנשי התקשורת לא יודעים?
האם הוא משקר לה? האם היא משקרת לעצמה? האם היא יודעת טוב יותר מכולם?
בלי לספיילר אומר שכבר ממש מההתחלה, מהתיאור הראשוני שלה של מערכת היחסים בינה לבין בעלה, נדלקות הנורות האדומות המזהירות על מערכת יחסים בעייתית:
נערה צעירה, תמימה, נטולת השכלה ובטחון פוגשת גבר מלא בבטחון עצמי שהאהבה שלו אליה מחניפה לה. גבר שמחליט בשבילה, שיודע יותר טוב ממנה, שמחנך אותה ומעצב אותה לשביעות רצונו.

"האלמנה הוא רומן מתח פסיכולוגי מחשמל שמאיר את המקומות האפלים שביחסי בעל ואישה."
נכתב על הכריכה האחורית, אבל לא הזדהתי עם התיאור הזה.
הוא מאיר מקומות אפלים בסוג מאוד מסויים של יחסי בעל ואישה, סוג שדגל אדום בוהק מתנוסס מעליו ויכול לשמש בתור הטקסט בוק של קשר רעיל.
למעשה, אחרי כמה פרקים ראשונים התלבטתי אם להמשיך לקרוא.
מערכת יחסים רעילה, ספק אלימה, זה סיפור עצוב, מוכר, קלישאתי... ספר שלם כזה?
אבל המשכתי.
כי הוא, כאמור, ספר מתח.
והמתח שבו לכד אותי אחרי מספר קטן של פרקים ולא יכולתי להרפות.
ויותר משהייתי במתח בשאלה מי האשם, מה קרה לילדה, הייתי במתח מהשאלה האם בכלל נדע אי פעם את התשובה.
ומהשאלה האם האלמנה יודעת.
האם היא יודעת בוודאות? חושדת? משקרת לעצמה? לא מעזה להעלות את מה שהתת מודע שלה יודע על פני השטח? מתוחכמת יותר מכפי שהיא נראית?
ואם היא יודעת, האם עד סוף הספר היא תחלוק איתנו, עם הקוראים, את התשובה?
הספר הידהד לי כל הזמן את פרשיית מדלן מקאן ותהיתי אם כמו בחיים האמיתיים, הספר ישאיר אותנו עם סוף פתוח.
חלק מהפרקים מסופרים מנקודת מבטה של האלמנה, חלק מנקודות מבט שונות, בעיקר של הבלש והכתבת המלווים את החקירה מראשיתה. נקודת המבט של מי שמנסים לאורך כל הדרך לגלות את האמת ולחלץ מידע מהאלמנה מעצימה את המתח הזה. הרצון שלהם לדעת, לסגור מעגל, לעשות צדק, עובר כל כך טוב לקורא, שהוא לכד אותי בתוכו וגם אני רציתי לדעת... לדעת אם אי פעם נדע.
וככה מצאתי את עצמי מרותקת, הופכת דף אחר דף בספר שהגיבורה שלו היא אישה שלא קל להזדהות איתה או לחבב אותה, אולי רק לרחם עליה, שעוסק בתכנים לא קלים - של ילדה שנעלמה, של פדופיליה, של זוגיות רעילה ובדידות, ספר שהייתי חושבת שאם כבר אקרא - זה יהיה במנות קטנות ולאורך זמן, נקרא בערב אחד, בלי יכולת לעצור.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על האלמנה