ביקורת ספרותית על הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני מאת יאיר אורון
ספר מעולה

---

הספר הזה הושלם מחקרית ונכתב ב-2005 והוא המשכו המתבקש של הספר "הבנאליות של האדישות" מאת יאיר אורון שיצא ב-1995 {ראה ביקורת}, שם בחן המחבר את תגובות מנהיגי התנועה הציונית -הרצל,וראשי -או המנהיגים בהתהוותם של הישוב היהודי ומדינת ישראל כ-דוד בן -גוריון ויצחק בן-צבי וכן את תגובותיהם של סופרים ,עיתונאים יהודים וישראלים לסוגיה הזאת בזמן אמת, הרי שהספר הזה סוגר מעגל מקיף נוסף מצד מדינת ישראל,ממשלות ישראל,האקדמיה הישראלית ,מעצבי דעת קהל ישראליים -סופרים ועיתונאים בבחינת היחס ותגובות לרצח העם הארמני .

בשתי מילים- אדישות והכחשה!!.

המחבר טוען כי את ההכחשה המהותית מובילים ארה"ב של אמריקה כמעצמה הכי חזקה במאה ה-20 וממשלות ישראל לדורותיהם,אלה האחרונים -לא הכירו פומבית ודיפלומטית בקיום רצח העם הארמני וזאת מטעמים גיאופוליטיים, דיפלומטיים,צבאיים לרצח העם הארמני,אינטרסים שהיו ומהווים את הגישה הזאת כתוצאה ממערכת היחסים העולה ויורדת מול טורקיה והעם הטורקי. אבל המחבר "עושה הנחות גדולות" למניעים הללו - המאבק על עצם קיומה של המדינה ובכך היא משדרת "עסקים כרגיל" במדיניות הרשמית והדיפלומטית של המדינה,ובכל זאת מעיר המחבר כי כיום המדינה רחוקה מאוד מלהיות "נלחמת על עצם קיומה" והיא מספיק "חזקה" כדי לעשות צעדים הכרתיים בקיום רצח העם הארמני.

המחבר טוען כי אם מדינת ישראל הייתה מכירה בקיום רצח העם הארמני מיד עם הקמתה ב-שנות החמישים היה הכרה הזאת עובדת מוגמרת ונוחה יותר היסטורית ומדינית לממשלות ישראל הבאות לאור הצל הכבד שהיה לשואת היהודים והעולם שהכיר בכך. מכאן שלטורקיה היה קשה יותר להתמודד מול הצל ההיסטורי הזה ולקבל את הכרת מדינת ישראל באופן רשמי בקיום רצח העם הארמני ,משלא נעשה כך בשנים הראשונות מעשה ההכרה הלך ונהייה קשה ומסובך מבחינת אינטרסים גיאופוליטיים ודיפלומטיים.

יחד עם זאת מותח המחבר ביקורת נוקבת מול מדינת ישראל שמניעיה להכחיש אח"כ וכיום הנם בבחינת זילות הזיכרון היסטורי -מוסרי לאור השואה שלנו. המחבר טוען כי על מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית לפני !!כל מדינות העולם להכיר ברצח הזה וכל עוד מדינת היהודים תסובב את ראשה לצד השני של ההיסטוריה ,שום מהלך הכרתי היסטורי משמעותי -עולמי לא התרחש.


נכון שהיו פוליטיקאים ו/או שרים בזמן כהונתם שהכריזו קבל עם ועדה על ההכרה בביצוע רצח העם הארמני כרצח -עם ע"י הטורקים, הבולטים שבהם :שר החינוך וח"כ יוסי שריד,רובי ריבלין כשהיה ח"כ ,אבל הם היו המיעוט שבמיעוט!!.

ממשלות ישראל ,מוסד יד-ושם,ומשרד החינוך העדיפו ומעדיפים עד היום בהטמעת שואת העם היהודי במשמעותה היהודית בלבד ולא האוניברסלית.וכך הדברים יורדים ומחלחלים בקרב תלמידי בתי הספר,הציבור הישראלי ,האקדמיה והתקשורת.
תלמידי ישראל חווים מהכיתות הנמוכות ועד גמר התיכון את השואה בקיומה כבעיה יהודית בלבד והס מלהזכיר גם את הזווית האוניברסלית,אין פלא שאנחנו גדלים ומגדלים דור אחר דור שלא יודע,רואה ,מכיר ומזדהה מוסרית בקיום רצח העם בעמים אחרים במהלך המאה ה-20: בבני עם -הצועני,ברואנדה ,ביוגוסלביה ועוד.

באקדמיה הישראלית -גם שם שוררת כמעט ובאופן מולט התעלמות בעיסוק ובחומרי הלמידה -התעלמות והכחשה,אם כי ישנם פרופסורים וחוקרים שהנם מיעוט אשר "נוגע"בפצע הזה בעבודתו ומול תלמידיו. הסיבה כמובן: המימסד האקדמי "מבורג ומחובר" תקציבית ולא תקציבית במימסד הפוליטי,והם כגוף אינם חפצים "להסתכן"או "להסתבך"או "ללכת" כנגד הרוח הרשמית שנושבת מהשלטון. המחבר טוען שלא כך היה המצב בקרב האקדמיה וחוקריה ומובילי דעת הקהל שבה לפני קום המדינה כיוון שרוב הפרופסורים באו מהתרבות האירופאית שגדלה על יסודות ההומניזם בשתי המאות שעברו ,מה שהלך ונמוג עם הקמתה של המדינה והתחברות לעולם האקדמי המערבי והאמריקאי שאף הוא נמצא במצב של התעלמות כמעט מוחלט.
המחבר מזכיר שני שמות של חוקרי שואה יהודיים-ישראלים אשר באמצעות מאמרים וראיונות בכלי התקשורת "דוחפים בהכרה" - כי מה שנעשה בעם הארמני צריך וחייב להגדירו כרצח עם, שני החוקרים הללו הם: פרופ' יהודה באואר ופרופ' ישראל טשרני.

כלי התקשורת -המחבר בוחן את תגובת התקשורת הישראלית לרצח העם הארמני. הוא טוען שהתקשורת "נגועה חזק " עם הממסד הישראלי ומכאן נובעת אדישותם באי הפרסומים,מאמרים, ואזכורים. זאת בניגוד מוחלט לאופי כמות הדיווחים בזמן אמת של כלי התקשורת הישראלית והיהודית לפני קום המדינה ,כולל מאמרי דעת קהל רבים.
הסיבה נעוצה לדעתו שמלפני קום המדינה כלי התקשורת בארץ לא היו "מבורגים ומחוברים" לרשויות הממסד ולא התקיים בניהם יחסים סמביוזיים.
כך שהיה קל יותר להביע באופן פומבי ואמיתי בדיווחים ובמאמרי דעת קהל בעיתונות מבלי "להסתכן"או "להסתבך"או "ללכת" כנגד הרוח הרשמית שאח"כ נשבה מהשלטון, הממיסד החינוכי הפוליטי והמוסד יד-ושם.

בחינת עיתונאים מעצבי דעת קהל סופרים ומשוררים לסוגיה הזאת מראה אף היא אדישות. יוצא הדופן הייתה עצומה כנגד ביטול סרט העוסק ברצח--העם הארמני שהיה צריך להיות מוקרן בטלוויזיה -ערץ 1 ,ורשות השידור מטעמים פוליטיים כמובן אסרה להקרנה . העצומה הזאת פורסמה בעיתון "הארץ"ב-13.5.90 ובמה חתמו 23 חברי -כנסת מכל צדדי הימין ,השמאל והדתי,כמו כן מקרב האקדמיה 13 פרופסורים,מקרב סופרים ומשוררים: 12 אנשים מבין הכלי התקשורת -עיתונאי אחד.
במהלך חודשים אוגוסט -ספטמבר 1997 פורסמו מאמרים אחת לשבוע במדור התרבות והספרות של עיתון "הארץ",זה היה הוויכוח הציבורי האקדמי למחצה והיחיד שהתנהל בנושא. לאחר ארבעה שבועות החליט עורך המדור ,בני ציפר להפסיק את הוויכוח,אף שהוסיף לקבל תגובות. הוויכוח עורר הדים גם בחו"ל בקרב עיתונים. כמה נושאים הועלו במהלך הוויכוחים הללו ובהם שיקולים גיאופוליטיים,מושג הג'נוסייד והמחלוקת בדבר ייחודה של השואה -האם השואה היא רצח עם ייחודי ומיוחד ,ומה עושה אותה לכזאת,הועלתה גם שאלת תפקידה של מערכת המשפט במחלוקות היסטוריות ושאלות אחרות כגון: מהו ג'נוסייד,שאלות על אמיתות רצח העם הארמני ותקפות הראיות.
אבל כל זאת הייתה טיפה בים שלא השפיעה כהוא זה על מדיניות ממשלות ישראל והממיסד החינוכי והאקדמי.

עצוב ומדכא להבין כי לעם אחר אשר קורה לו רצח -עם ברחבי הגלובוס הדברים נתקלים באדישות ובהכחשה של מדינת ישראל. שכן יש "להיאחז בקרני המזבח" שהשואה שלנו הייתה ייחודית ואף אחד לא "יקח" לנו את מקומה בדפי ההיסטוריה .

ספר זה "סגר" לי מעגל נוסף ועדכני עד לימינו ביחסינו לסוגיית רצח העם הארמני וההכרה בו כרצח -עם. הספר כתוב ונקרא באופן רהוט ,מתלווים אליו צילומים ומסמכים ונספחים.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני