תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.
יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.
רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.
כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:
“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”
המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.
