ביקורת ספרותית על חוויית משתמש מאת נועה סוזנה מורג
ספר מעולה

---

הימים ימי מודם 486 שעושה צרצורים נוראיים בכניסה לאינטרנט. אני הייתי בן 12, כלומר לפני 17 שנים בערך. אבא שלי ניסה לשכנע אותי להירשם למגמת מחשבים. "כולם יעבדו בזה בעתיד, אתה תראה" הוא אמר. אני עניתי שזה לא מושך אותי בכלל ושאני מעדיף להמשיך להתייחס למחשבים רק ככלי משחק או ככלי שימושי לכתיבת עבודות לבית הספר. הוא צדק כמובן, אתם רואים מה קורה סביבכם. גם אני צדקתי כמובן, זה לא בשבילי וטוב שלא הלכתי לשם. כיום, אני יכול להגיד על אבא שלי שאין לו ראיית מסך. אני לא יודע אם זה מונח שכבר קיים או שאני המצאתי אותו. אני אסביר: כמו שיש ראיית כביש, או לשחקן הספורט יש ראיית מגרש, לאבא שלי אין ראיית מסך. למרות שהאייקונים מולו, הוא מצליח לפספס אותם. למרות שהתפריט תוכנן בצורה הכי נוחה, שמטרתה לעשות למשתמש את החיים הכי קלים שאפשר, הוא מסתבך. הוא צריך את העזרה שלי. גם בדברים שנראים לי מאוד קטנים ופשוטים. לפעמים זה בדיוק מתי שהכי לא מתאים לי. אני תמיד מנסה להיות סבלני, לפעמים זה לא מצליח. פער הדורות הטכנולוגי ניכר. אמנם לא נתנו לי לשחק עם אייפד בעריסה, אבל גדלתי לתוך הטכנולוגיה הזאת. כך כל בני דורי, בני דור ה Y שמככבים בכל הנובלות בספר. אנחנו חיים היום בסביבה מתקדמת, משוכללת, עם עזרים טכנולוגיים רבים שצצים מכל עבר והתהליך הזה לא הולך לעצור. אבא שלי גם גדל בסביבה חקלאית ואילו אני יליד ת"א, מה שרק מגדיל פערים תפיסתיים בינינו. הוא השורשי, בעל התושייה שמנסה לפתח פתרונות יצירתיים, מולי שתולש שיערות כשהמחשב נתקע ולא עובד כפי שהוא אמור. מנסים להקל עלינו את החיים. לרוב גם מצליחים. פעם לא היה טלפון קווי, שלא לדבר על סלולרי, לא היו מעלית, מזגן, מכונית, מטוס, אינטרנט וכמובן שהרשימה אינסופית. רק בתוך עולם האינטרנט אפשר לפתוח רשימה חדשה. בשביל לשמור על קשרים יש פייסבוק. בשביל לעשות שטויות יש סנאפצ'אט (תקנו אותי אם אני טועה, אין לי מושג מה הדבר הזה עושה). בשביל להזמין פיצה או כל דבר אחר, כבר לא חייבים לדבר ואפשר פשוט להקליק. יש לזה מחיר, שעליו דובר כבר רבות, של ניכור, של פגיעה ביצירת הקשרים החברתיים, של כשלי תקשורת. למה לבטא את עצמנו במילים, משפטים ופסקאות כשיש אימוג'י?

בנובלה הראשונה והעצובה בספר של נועה סוזנה מורג (דיסקליימר- נועה ואני חברים כבר יותר מעשרים שנה. יחד עם זאת, אני חושב שהיא מוכשרת בטירוף ואם לא הייתי אוהב את מה שהיא עושה, היושרה שלי לא הייתה מאפשרת לי לכתוב סקירה חיובית על אוטומט. קצת מוזר לי ואני לא יודע אם לקרוא לה פה בשמה הפרטי או בשם המשפחה) יש מעצב אתרים שחווה את כל החיים שלו דרך מנסרה מנוכרת, קרה, טכנית. כמעט שאין רגש. אולי חוץ מרגש שאפשר להגדיר כ 'סיפוק ממכשיר אלקטרוני שפועל כהלכה במקום להיתקע, או 'סיפוק של מנהל מהעובדים שלו'. אין אהבה, אין שמחה, אין עצבות, אין מרירות, אין תסכול, אין ביקורת. יש השלמה שקטה עם מציאות שהרבה אנשים לא היו רוצים להשלים איתה. גם ההשלמה היא סמויה ומשתמעת מדבריו. לזה אנחנו הופכים, או לזה נהפוך, היא אומרת. עוד לא החלטתי אם הכיתוב בגב הספר על המשימה שקיבל מעצב האתרים לבנות אתר פורנו הוא ספוילר או לא. אני מבין את הצורך של ההוצאה למשוך קוראים בלי להיות מעורפלים מדי אבל לדעתי לאפקט ההפתעה הייתה פה עוצמה מסוימת שאולי נלקחה. בכל מקרה בולט במיוחד היעדר הביקורת של הגיבור כלפי הג'וב שנשכר לעשות. אין התחבטות פנימית ולכן כמובן שגם לא חיצונית מול מעסיקו, האם הפורנוגרפיה היא דבר ראוי בעל זכות קיום. יותר מזה, הגיבור מספר שכבר עשה עבודות דומות בעבר. הפורנוגרפיה משרתת מטרה- היא מסמלת גלגול של האינטימיות של דור ה Y. אנחנו ככל הנראה חיים בתקופה שבה לפורנו יש את הנגישות הגדולה ביותר אי פעם ואת ההשפעה הגדולה ביותר אי פעם. גברים רבים מידרדרים לתפיסות מעוותות על נשים, מיניות וקרבה, שלא לדבר על האפקט של הפורנו על מתבגרים שעושים את צעדיהם הראשונים אחרי שיצאו מבועת ה 'איכס בנות' (אל תקפצו ותתחילו להגיד לי אבל.. פורנו פונה בעיקר לגברים ומשפיע עליהם הרבה יותר). גברים רבים מגיעים למצב שהם לא יודעים כבר איך לגשת לבחורה ואיך להסתכל עליה כעל שווה להם במקום על אובייקט מיני, מה שרק מכניס אותם עוד יותר למעגל הפורנו ומקשה עליהם לצאת ממנו. הפורנו מדגיש עד כמה תרבות הצריכה שלנו מגיעה לכל מקום. לצרכן הפורנו, הנשים באתר הן סחורה. לפניו יש קטלוג והוא יכול לדפדף ולבחור מה שהכי מתאים לו, כאילו לא מדובר באדם אלא בכלי. בא לך לאכול משהו קטן ומתוק? בכל פיצוצייה יהיה לך היצע של סוכריות, שוקולדים, גלידות, ארטיקים, עוגות ועוגיות. אתה חרמן? בכל אתר ייעודי ייפתח לך היצע גדול הרבה יותר.

הנובלה השנייה עוסקת בחברה שעושה מיקור חוץ לשירותים אינטרנטיים עבור לקוחות מתחומים שונים. קשה לי להרחיב הרבה מעבר לכך וזה גם לא משנה, כי הסיפור הרי עוסק במשהו אחר. במשרד התפתחה הצפה בעקבות בעיה בשירותים. האנשים ממשיכים לעבוד כמובן, כי העבודה היא חיינו ובמקביל הגיבורה מתחילה לתהות על המשמעויות מאחורי ההצפה הזאת. מי שטייל במקומות מסוימים במזרח יודע שאין ניאגרה בשביל להוריד את המים באסלה. לוקחים דלי, ממלאים ושופכים. לכך נדרשו עובדי המשרד בנובלה, מה שגרם לגיבורה לתהות מתי בפעם האחרונה מישהו שאב מים מבאר. אני חושב שזו שאלה מאוד ספציפית, כי הסאבטקסט הוא מתי בפעם האחרונה מישהו בישראל או בכל מדינה מערבית מפותחת שאב מים מבאר. באפריקה יש עדיין כפרים רבים שבהם שואבים מים מבאר ולכן התשובה לשאלה היא 'לפני שתי דקות'. אנחנו כל כך התרגלנו להוריד את המים בלחיצת פלסטיק קצרצרה, שכבר שכחנו מכל המנגנונים שעומדים מאחוריה- מהניאגרה שעובדת, מהצינורות שעוברים תחתינו בכל רגע באין מפריע, לוקחים את המים לביוב שאליו איננו נחשפים לעולם. זה אפילו לא עיקרון כ"כ חדשני, לעומת דברים אחרים שמקיפים אותנו והפכו חלק מחיינו. יותר מכך- הפכו לטבע. האדם המודרני לקח את הטבע, הרס אותו ובנה לו טבע משלו. טבע עירוני. אפילו העצים שאנחנו רואים, נשתלו ע"י האדם, מציינת הגיבורה. מורג מסתכלת על הפעולות היומיומיות שאנו רגילים אליהם ומתארת הכנסת כסף לקופה רושמת כפי שמתאר חוקר הטבע את בניית הסכר ע"י הבונה למשל. כל הנובלות מלאות בתיאורים כאלה.

הנובלה השלישית והקצרה ביותר מתמקדת בכמה נערים, שרגילים למציאות הזאת יותר מכולם. נתקלתי לפני כמה זמן בציטוט של דאגלס אדאמס, שאמר ש" כל דבר שקיים בעולם כשנולדת, הוא נורמלי וחלק מאיך שהעולם עובד; כל דבר שמומצא בין גיל 15 ל 35 הוא חדש, מרגש, מהפכני וכנראה אפשר לבנות בו קריירה ; כל דבר שהומצא אחרי גיל 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים". לגיבורי הנובלה יש עוד 20 שנה ליהנות מהתפתחות העולם. לי יש עוד 5 שנים וקצת לפני שאתחיל להידמות לאבא שלי. במרכז הנובלה אחד הנערים עומד מול מקרר הגבינות בסופר, נכנס להלם ומתחיל לבכות, פשוט כי לא עמד בפני המבחר. לכל דבר היום מבחר בלתי נתפס. מספר חברות מציעות את אותו דבר ובוריאציות שונות ומשונות. לא פלא שמורג בחרה להתמקד בגבינות, אבל הן רק מייצגות של תופעה רחבה הרבה יותר. 3%, 5%, 9%, עם בצל, עם שום, עם פלפלים קלויים, מלוחה, במליחות עדינה, ללא נתרן, בגביע, בפרוסות, בכדורים, בגוש, גבינות טבעוניות ועוד ועוד. אפשר לבחור הכל. הקפיטליזם לקח את עיקרון הבחירה החופשית ומימש אותו עד בלי די. אנחנו רגילים, אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים ואנחנו תמיד פתוחים לשמוע על המצאות חדשות, אבל המבחר הזה מסחרר. המבחר נועד לתת לאדם את התחושה שהוא אינדיבידואל, שיש לו זהות משלו. כי הרי הבחירה בגבינה עם זיתים עושה את פלוני שונה בתכלית מאלמונית הבוחרת בנפוליאון שום שמיר. ייתכן שמכל הבחירה הזאת, זה הפתח היחיד לאינדיבידואליות שנשאר אצל חלקנו. כולנו נתונים באותה קלחת, לאותם לחצים, עם אותן דרישות מהסביבה. נכון, יש נסיבות שונות שמכתיבות את הדברים למסלול כזה או אחר, אבל כמוך וכמוני יש עוד אלפים ואף יותר. אין הרבה אנשים שיקנו בדיוק כמוך בסופר.

אולי אני לוקח את הספר למקום הרבה יותר רחב מכוונת הסופרת (עוד לא דיברתי איתה עליו כדי לכתוב כאן באופן הכי אובייקטיבי שאפשר). אולי לקחתי את זה לכיוון החברתי, כשהיא רצתה להתמקד הרבה יותר בפן הכלכלי. אני בכל אופן נהניתי מאוד מהקריאה, שהזכירה לי קצת צפייה בשלושה פרקים ברצף של 'מראה שחורה' למי שראה. גם שם נושאים דומים עולים בכל הפרקים אך הדמויות שונות לחלוטין והסיפורים שונים לחלוטין. אמנם גם הסדרה עוסקת בהשלכות הטכנולוגיה והקדמה, אבל היא הרבה יותר בדיונית, בעוד מורג עוסקת במה שכבר קיים סביבנו. התחושה שאנחנו הולכים למקום קודר וקהה יותר (כן, בק'. לא בכ') אחזה בי לאורך רוב הקריאה. הספר מצריך ריכוז ולא מומלץ לקריאה כלאחר יד. עבודת התחקיר שנעשתה מרשימה ביותר וגם הומור לא חסר. יש בנובלה קטע מסוים, שבו עולים הגיגים לגבי בני נוער שמבינים את היופי בגיל שלהם בעודם חווים אותו. מורג הגדירה אותו יפה כהסתכלות רטרוספקטיבית על ההווה מתוך ההווה. הגיבור מקנא בבני הנוער שמצליחים ליהנות מחייהם ומשלים עם כך שהטוב כבר מאחוריו. אולי היא התכוונה גם לומר שהגיבור מתגעגע לתקופה שבה הכל היה פשוט יותר. אולי הקדמה הופכת אותנו לטובים יותר ואולי היא עשתה אותנו רדודים יותר. לי זה הזכיר שורה משיר של porcupine tree, באלבום שעוסק בנושאים דומים. הדובר הוא בן נוער אפוף גירויים: "I wish I was old and a little sentimental".

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על חוויית משתמש