מי הם האנשים הכי יפים שאני יכול לעלות על דעתי בזה הרגע? מרלין מונרו ואלן דלון (צעיר ולא כל כך).
הגיבור הוא אדם צעיר ויפה בשם דוריאן, אדם אמיד ומוקף בידידים, נראה שיש לו הכל, אבל שום דבר אף פעם לא מספיק מהסיבה הפשוטה שהמוות לא מפסיק לדפוק בדלת.
דוריאן הוא ילדון שלא רוצה להזדקן אף פעם והוא מבקש לא להזדקן ולהישאר יפה תואר, ומכאן הוא מתחיל ללכת לעזאזל. ואני לפעמים מבין אותו, אפילו תומך בכמה מעללים בין קריאת הדפים.

לאורך הספר, הדיוקן שלו משקף מסע ארוך של גחמות והדוניזם, ולמקרה שכל הפילוסופיות טועות, אז ההדוניזם היא הפילוסופיה היחידה שהגיונית. ומהמעט שידוע לי אודותיה, היא מזכירה צלילה עמוקה בתוך ים התענוגות.
האנשים התמימים אומרים שהיופי האמיתי מצוי בתוך הגוף, בנשמה, אני לא כל כך בטוח: כמה מתוך מורי המוסר האלו לא נעצו את מבטם באנשים היפים, ממש כמו שהולך רגל שצריך לחצות לצד השני עדיין יחכה לכך שהאור האדום שברמזור יתחלף לירוק? רבים ישכחו את הטפותיהם ויסגדו לחצאי האלים הללו.

ולסיכום: ספר מומלץ! מעולם לא קראתי משהו דומה לזה. הספר גם יכול לשמש בתור קפסולת עצות וסיסמאות לשבח האגואיזם, האינדיבידואליזם ועוד כל מיני.
יש כמה עצות ממש עלובות כמו העצה שלא לשאת אישה עם שיער בצבע קש, נו טוב.

החיים בישראל הכינו אותי לאהוב את הספר הזה. איני מנסה לבקר את מדינתנו, למעשה אני אף אדם פטריוטי ביותר (כך הזקנים קוראים לזה, לא? אל תיעלבו, אני אוהבת אנשים מבוגרים), אבל המדינה הזו כל כך... מהי המילה שאני מחפשת?... או, אני יודעת.
מוסרית.
המוסר הוא בדי.אנ.איי שלנו, אנחנו אוהבים לומר שהצבא שלנו הוא המוסרי ביותר עלי אדמות והמדינה מוצפת בעמותות שכולן לטובת החלש, חסר הישע. אם אתם חושבים שאני מכלילה, זה נכון, ישנם ישראלים שהם שפל המדרגה האנושית (אני מצביעה עלייך, אמיר חצרוני, אתה עדיין ישראלי גם אם היגרת), אך בלתי ניתן להתעלם מכמה שהמוסר, לפחות הכוונה הטובה, טבוע בנו. אבל... מה אם... מה אם המוסר הוא אשליה? מה אם אין שום ערך בעולם מלבד יופי, אומנות והכל בר חלוף ובר תחלופה?
זה הרעיון שויילד מציג לנו בספרו, שכשם שהואר מיושן כך הוא חדיש ברעיונותיו (אם מה שכתבתי לא מובן ואולי, רק אולי, סותר את עצמו, סלחו לי, זה היה הניסיון שלי להישמע חכמה). באזיל והנרי, הכנוי הארי, הם חברים מימים ימימה (כן, זה אזכור מהספר "יומני האומנת" ואני לא מתחרטת שקראתי את זה), ובאזיל מספר לו על נער מרהיב ביופיו שהוא נלכד בקסמיו הנעריים, התמימים. אם זו לא הומוסקסואליות, אז אני לא יודעת מה כן, אבל כך או כך, הנרי מתוודע אל הנער, שוטף את מוחו הלא מפותח (הנער, דוריאן גריי, בן 17 בתחילת הספר) של הילד וחושף בפניו אידיאולוגיה הדוניסטית, בה עונג ויופי הם הערכים היחידים בעולם, ומי שטוען אחרת הוא צבוע מתחסד. האם אני מאמינה בזה? לא (כן, אני מאותן צבועים מתחסדים), אך הכתיבה השנונה, הדמויות שהן שנויות במחלוקת, האספקט העל- טבעי המבעית- אם כי אינו מבעית כמו המסר: כמה קל להידרדר ולהפוך ל, ובכן, אמיר חצרוני- הספר הזה יצירת מופת, כך שאיני מתפלאת מדוע בזמנו, הוא התקבל בקלשונים וזעקות. הרי כל היצירות הן כאלו, וכל הספרים שמתקבלים בברכה, מחציתם ממוצעים בהחלט ומחציתם השנייה מזעזעים (עכשיו אני מצביעה עליכן, אנה טוד וקולין הובר. זהו, אני מוכנה נפשית לסקילה הווירטואלית שאקבל בסימניה). דווקא בגלל שהספר הזה כ"כ מוצלח, ניסיתצי כמה שיותר לא לספיילר, שלא כמו בביקורת הקודמת שלי, ואם יש טיפת קודקוד בראשכם, כבוד ליופי ולמעשים נפשעים (כפי שיש בספרנו הקט), קנו מיד! לא תתחרטו, ומלבד זאת, מדובר בקריאה מהירה. הלוואי שהייתי יכולה לכתוב יותר, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית השתגע (כך הולך המפשט הזה, לא? אני חומדת לצון), אז תקנו אחרת אגנוב לכם את השמפו שבמקלחת, כן, ההוא שמועשר בשמן קיק ושעלה לכם 60 שקלים כי אולי אנחנו במדינה מוסרית, אבל יקרה. להתראות!

הסיפור ידוע. נער בן 20, כליל היופי והטוהר, זוכה לקבל דיוקן של עצמו. נפעם משלמות הציור, מכה בו ההבנה שהיופי בר חלוף והנעורים הם שיא החיים, ודבר לא חשוב יותר מהיופי, מהפריחה. באקט של יאוש הוא מבקש להישאר יפה וצעיר, לא להזדקן ולו ביום אחד, ושדיוקנו המושלם יתכער במקומו, יסבול את כתמי הזמן ואת החטאים - חטאים שרק לצעירים מותר לחטוא ושפוגמים באדם רק כאשר הוא מתבגר. תחינתו, כמובן, נשמעת.
דוריאן גריי, בן לאחת המשפחות העשירות באנגליה, זוכה לנעורי נצח. שני חבריו הקרובים, באזיל הולוורד - הצייר האומלל שאוהב את דוריאן אהבה עזה ומרגיש שבזכותו אומנותו מגיעה לשלמות, ולורד הנרי הארי ווטון - ציניקן שמגלה עניין מדעי פסיכולוגי באישיותו של דוריאן, הם המנועים הסמויים של הספר כולו. בגלל הנרי דוריאן הופך לגנדרן, פזרן ונהנתן, הוא מקדש את הנעורים וחי את התענוג. בלי צווי מוסר, בלי חשש מהכיעור, בלי פחד. אבל מבאזיל הולוורד הוא חרד, מאחר והוא צייר את הדיוקן המקולל, ומאחר וחייו נטולי המצפון מלווים תמיד בידיעה שבעליית הגג מוסתרת התמונה שמציגה לו את חרפתו ואת אשמתו האמיתית.
הספר אינו שיפוטי. דוריאן גריי לא חוטף משבטו של הסופר, ומקבל חופש מוחלט לכל גחמותיו. רצח, מאורות סמים, הריסת חיים של אנשים הקרובים לו, ניתוק רגשי, אקסטזה רגשית, אובססיה לאומנות. "מעולם לא חיפשתי אושר. מי רוצה להיות מאושר? חיפשתי תענוג". אבל לתענוג יש מחיר, ולתענוג יש מוסר השכל. כמי שחי את חייו על סמך דברי שנינה של אחר, דוריאן גריי מוציא לפועל כל אמרה ופסוק של לורד הנרי, גם כשזה בעיניו פרדוקסלי לחלוטין. הוא היווה את ההשראה הגדולה ביותר לבאזיל הולוורד, אבל תמונתו, שיא יצירתו של באזיל, הופכת ליצירה מתועבת. הוא סגד ליופי, אבל זה נחרב.
כתב ההגנה הגדול ביותר לחיים של נהנתנות תמידית מלמד אותנו שגם העונג בר חלוף ומביא לשחיקה. "לרפא את הנפש בעזרת החושים, ולרפא את החושים בעזרת הנפש". אבל דוריאן גריי לא מסוגל לרפא את נפשו. גם בנסיונותיו (המגוחכים יש לציין) לחפר על מעשיו, מתגלה האמת המרה. הוא עושה זאת על מנת להשיג תענוג נוסף בצורת ההנאה שבחרטה. אין שיקולי מוסר.
וכנראה, שאין שיקולי מוסר אמיתיים אף פעם.

"אין ספר מוסרי או בלתי-מוסרי. ספרים כתובים היטב או כתובים רע, זה הכל." (תמונתו של דוריאן גריי, מבוא)

את הספר סיימתי בזה הרגע, הרגע הטוב ביותר לכתוב את הביקורת.

יש ספרים שכשאתה קורא בהם אתה מרגיש הזדהות, או התרגשות, אהבה, או שנאה, כעס או אהדה..
ויש ספרים, כמו הספר הזה, שהרגש הגדול שהם מעלים בך הוא קנאה, קנאה גדולה שלא אתה הוא זה שכתב אותם.

הספר הזה יצא לאור בשנת 1891. בדקתי בויקיפדיה וגיליתי שבשנה הזו המציאו את משחק הכדורסל ואת מצלמת הקולנוע. פיקאסו היה בן 10, דה גול בן שנה והיטלר בן שנתיים. בקיצור, זה היה מזמן! ובכל זאת, הטבע האנושי, בניגוד אולי לפוליטיקה העולמית, לא עבר כל כך הרבה תהפוכות מאז. כולנו עדיין היינו רוצים להיות יפים, נחשקים וצעירים לנצח. האגדה של אוסקר ויילד ממשיכה להיות רלוונטית 120 שנה אחרי שנכתבה.

אם מישהו רוצה לקרוא קלאסיקה שאפשר לצלוח בקלות יחסית, הספר הזה יכול להתאים. לא ארוך במיוחד, קריא, ממוקד, עלילה מרכזית אחת ללא עלילות משנה, שמספר סיפור שהוא מעין אגדה ביקורתית על החברה הגבוהה באנגליה של המאה ה-19, אבל בעצם על בני אדם באשר הם. ספר ציני, שמכיל אין ספור משפטים שנונים שבטח יצא לכם לשמוע כציטוטים פה ושם, מבית מדרשו של אוסקר ויילד. כמו למשל:
"הדבר היחיד הגרוע מזה שידברו עליך, הוא שלא ידברו עליך"
"הדרך היחידה להיפטר מפיתוי היא להיכנע לו"
"לניסיון אין כל ערך מוסרי - אין הוא אלא הכינוי שנותנים בני-האדם לטעויות שלהם"

בקיצור, כדאי לקרוא ולהכיר את דוריאן גריי. ספר חכם ומהנה.

תמונתו של דוריאן גריי, סיפור מרשים ומעורר מחשבה שנכתב בסוף המאה התשע עשרה, ומשקף את ההדוניזם והניהיליזם המודרני שהחל מתפשט באירופה. דוריאן גריי נער תמים יפה תואר ומידות, עומד בתווך בין שתי דמויות מנוגדות בתכלית זו לזו. הלורד הנרי, שעיקר תורתו מתמצית במשפט שנאמר על ידו לקראת סוף הספר "הריני מודה כי לדעתי מוטב להיות יפה מאשר להיות טוב..." – כלומר, עדיפות האסתטיקה על המוסר. ומנגד ניצב הצייר באזיל, המגלם את הדמות המוסרית התמימה והישרה. בספר משפטים ותובנות מרשימות ומקוריות, וכן באות לידי ביטוי בעיות רבות מתחום הפילוסופיה של המוסר והאסתטיקה. הדעות והמשפטים שאוסקר ווילד הביע דרך לורד הנרי מקוריים, ציניים, מטלטלים ומעוררים התנגדות, אך בה בעת מרשימים ובהחלט לא משאירים את הקורא אדיש.

קראתי שאוסקר ויילד, שאגב, נידון למאסר בשנת 1895 באשמת 'מעשי סדום והפקרות רבתי', אמר על הספר ודמויותיו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות - בזמן אחר, אולי".

.

אין דבר רציונלי יותר מיופי המובא לידי אבסורד. דוריאן גריי הוא הביטוי המוחלט להתנוונות המוסר על מזבח היופי האלוהי. זוהי פרוזה מודרנית השזורה בביקורת נוקבת שכל כולה מוארת בזוהר אבני אמרלד. זהו שיר הלל לנהנתנות המופרכת של המאה הקודמת, הדוניזם שההדר והיופי בו, הם מהות הבריאה.

אם שאלתם את עצמכם פעם, איך זה שבערך חצי מהציטוטים שאתם שומעים שייכים לאוסקר ווילד, קריאת "תמונתו של דוריאן גריי" מספקת תשובה טובה. הספר מלא בשנינויות מופלאות, שחלק מהן כל כך אהבתי עד שהן נחקקו אצלי בזיכרון. כמה דוגמאות מייצגות (מהזיכרון, ככה שאני לא מתחייב על הדיוק):
"אני מחבב אנשים יותר מעקרונות, אבל יותר מהכל אני מחבב אנשים ללא עקרונות".
"יש בלונדון כולה רק חמש נשים שניתן לנהל איתן שיחה, ורק עם שלוש מהן ניתן להיראות במקום פומבי".
רוב הציטוטים שייכים ללורד הנרי, מעין טיפוס מפתה ומדיח, שטני משהו, שבחסות הומור וחן מעביר מסרים חסרי כל מצפון ומוסר.
אך מה בין שנינויות לספרות? בדוריאן גריי יש הרבה יותר מרק שנינויות, אך לעתים נדמה שווילד קצת מאוהב מדי בהברקות של עצמו, מה שפוגע קצת בזרימה השוטפת של העלילה. באופן כללי, קטעים מסוימים ברומן דומים יותר למחזה מאשר לרומן.
בסך הכל זהו ספר יפה מאד, לא כבד במיוחד, אין הרבה עומק או רבדים סמויים. ווילד דוחף לנו בפנים את כל המסרים שהוא רוצה להעביר, על נעורים, על יופי, על מצפון ועל כמה קל להידרדר לשחיתות וחוסר מוסריות.
האצולה האנגלית מוצגת בספר בצורה נלעגת למדי. שקועים בניוון קולקטיבי ומחפשים ריגושים עלובים. דוריאן גריי, פרי הבאושים של מעמד האצולה, עובר תהליך התבגרות מזורז ולומד להשיל מעליו כל מחסום מוסרי ולנצל את יופיו המסנוור לניצול האנשים סביבו, תוך התעלמות מההשלכות הטרגיות של מעשיו.
חבל שאוסקר ווילד לא כתב עוד רומנים. בכל מקרה אני לא אוותר על קריאת המחזות שלו. בעיקר אני רוצה לקרוא את "חשיבותה של רצינות" ו"בעל אידאלי". מאד אהבתי את הסרטים שנעשו על פיהם.

"אנשים רגילים מחכים עד שהחיים יסגירו בפניהם את סודותיהם, אבל למעטים, לנבחרים, תעלומות החיים מתגלות עוד בטרם מוסר מעליהם הלוט. לפעמים האומנות גורמת לכך, בעיקר אמנות הספרות העוסקת באופן ישיר בתשוקות ובאינטלקט."

אם הייתי צריכה לבחור ציטוט אחד שיסביר ולו במקצת את ההוויה שקיבלתי מהספר הזה אז הרי הוא לפניכם.
יכולתי לצטט כאן משפטים על גבי משפטים , להסביר ולתאר איך הם באו לידי ביטוי והשליכו על חיי בדיוק בתקופה בה אני מרגישה כי הם הכי מדברים אליי. יכולתי לצטט פה ספר שלם ולומר לכם כמה כמעט כל משפט שנכתב שם הוא נכון ותקף לגבי רוב האנשים. או לפחות כמה הוא נכון ותקף לגביי. אבל אני לא יכולה לעשות זאת. אני יכולה רק לכתוב לכם ש"תמונתו של דוריאן גריי" זהו סיפור מופלא וקסום. ספר פילוסופי שמציב מראה מול פניהם של הקוראים. הוא נכתב מזמן ועדיין מצליח להביא נושאים רלוונטיים על הפרק.

מהו יופי? מהי סגידה ליופי? היכן באה לידי ביטוי השלמות באדם?
אני יפה משמע אני קיים?

זהו ספר עלילתי אבל באופן אישי התרשמתי כי העלילה היא רק עוד אמצעי להבאת מסרים עמוקים יותר, פילוסופיים. דברים בהם רצה לדון אוסקר ווילד באותה התקופה אך לא יכול היה לעשות זאת בצורה כה ישירה.
יש שם ביקורת נוקבת על החברה וההתנהלות החברתית של אותה תקופה. רמזים עבים לאהבה שבין גבר לגבר שלא נאמרת במפורש בשום אופן אבל הפרטים הקטנים מספרים הכל.

מה יש לומר, ווילד בהחלט היה אישיות. תמונתו של דוריאן גריי הוא ספר שמעורר הרבה מחשבה, קורא תיגר, משליך על ימינו ובעיקר נותן לנו לבחון את עצמנו אל מול הסיטואציה.

תיאורים מופתיים שמובילים אותנו כל הדרך אל השיגעון והאובססיה. נרקסיסטיות שסופה תחושת מחנק ורדיפה. עיסוק תמידי סביב חיצוניות ונראות בחברה. כוח, מעמד, ממון, פאר ויופי הם רק חלק קטן מתמונה הרבה יותר רחבה.
הסוף מאוד סוחף ונקרא בנשימה עצורה.

"יופיו לא היה לו אלא מסכה. מהם הנעורים? לכל היותר תקופת בוסר של מצבי רוח רדודים ומחשבות חולניות. מדוע לבש את מדיה? הנעורים השחיתו אותו."