תמיד טענתי שכדי לכתוב פנינה ספרותית, אין צורך ב-500 עמודים. הספר של אדיתה מוריס סיפק לי עוד הוכחה לטענתי זו. זהו ספר של פחות מ-200 עמודים, אך רגיש ונוגע.

עלילת הספר מתרחשת בהירושימה בשנת 1959. אנו 14 שנה לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, העיר אולי שוקמה מהריסותיה אך הניצולים עדין מלקקים את פצעיהם ומתמודדים מדי יום ביומו עם הצלקות שהותיר בגופם ובנפשם אותו בוקר נורא של 6 באוגוסט 1945.

איש עסקים אמריקאי צעיר בשם סאֶם וילוּבּי מגיע להירושימה במסגרת עבודתו ושוכר חדר בביתה של יוּקה, ניצולת הפצצה.
הספר עוסק במפגש הזה בין יפנים ניצולי הירושימה, לבין אדם מערבי ובמפגש הטעון נחשפות דעות קדומות, אי הבנות, חששות, אך גם אנושיות גדולה. יוקה ניצולת הפצצה מעדיפה שהאורח הזר ימשיך לראות את יפן היפה והרומנטית אך לא ניתן להתעלם ממה שקרה בהירושימה ולאט לאט נחשפים הדברים במלוא עוצמתם וכאבם.

סאם שלראשונה מגלה את מצבם של הניצולים, לא חש רגשי אשם או חוסר נוחות בשל היותו נציג (גם אם בעל כורחו) של מי שהמיט את האסון הזה על אנשי הירושימה. יוקה אף פעם לא מתייחסת לכך שסאם הוא אמריקאי. אומנם אחותה הצעירה של יוקה, מגלה תחילה סלידה מהאורח הזר, אך לא ברור אם זה משום שמדובר דווקא באמריקאי.

אחד הטרגדיות הקשות של הניצולים האי העובדה שהם היו מנודים על ידי החברה לאחר ההפצצה. המוות הוא דבר טמא ביפן וכל ניצולי ההפצצה שהו באיזור של מוות. איש לא מוכן להיות עם הניצולים באותו בית מרחץ, איש לא מעוניין להעסיק את הניצולים שיכולים לחלות בכל רגע במחלה עקב הקרינה שספג גופם ואיש אינו מוכן להתחתן עם הניצולים שדמם עלול לסכן את בריאות הצאצאים. וכך חיים הניצולים כשצלקותיהם הגופניות מזכירות להם מדי יום כי הם פגומים, טמאים, מנודים.

הייתי בהירושימה לא מעט פעמים. זו עיר חיה ותוססת המזוהה היום עם מפעל מזדה המצליח ועם קבוצת הבייסבול שלה המצליחה גם היא, אך כנראה שלנצח תהיה הירושימה מזוהה עם אותה פצצה, ה- Little Boy.

ענין אחר: לפני שנים ארוכות קראתי את ספרו של דן בן אמוץ "לזכור ולשכוח". זהו בעייני הטוב שבספריו והוא מספר בו על בחור הנוסע לגרמניה לטפל בתביעת פיצויים בגין משפחתו שהושמדה שם בזמן המלחמה. בהיותו בגרמניה הוא מתאהב בבחורה גרמניה ומה שקרה בגרמניה עומד כל הזמן ברקע יחסיו אתה. לא יכולתי שלא להזכר בספרו של דן אמוץ כשקראתי את "פרחי הירושימה" והמענין הוא שגם עלילת ספרו של בן אמוץ מתרחשת באותה שנה – 1959.


למי שירצה לקרוא פוסט שלי על פארק השלום בהירושימה, זה הקישור:

https://bit.ly/2Ky8RXg

כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי.
מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום הדין, וסיום המלחמה במחיר נפגעים יפנים רבים. וכך, ב-6/8/1945, במטוס ה"אנולה גיי" הותקן "הילד הקטן", הכינוי לפצצה, ובטיסה ללא פגם הוטלה הפצצה הראשונה על הירושימה, שהביאה למותם של 135,000 בני אדם, מתוכם 108,000 אזרחים, כשלושה חודשים תמימים לאחר סיום המלחמה בחזית אירופה. שלושה ימים לאחר מכן הוטלה הפצצה השניה על נאגאסקי. למה היו צריכים לחכות שלושה ימים ולמה המחיר הנורא הזה, זה לספרים אחרים וזה כמובן לא לגמרי מובן.
אדיתה מוריס השבדית שהתה זמן מסויים ביפן והכירה דרכיה. בפרץ של כתיבה היא שמה עצמה בנעליהם של היפנים וכתבה כתב הגנה על יפן, במיוחד על המסכנים שנאלצו לספוג את מוראות הלחימה הגרעינית, נותרו בחיים, מצולקים בגופם, בנפשם ולפעמים גם וגם.
ולאחר שכל זאת נאמר, אגש בלב תמים ובלתי משוחד לספר.
יוקה-סאן קשת היום משכירה חדר מביתה לכל מי שמחפש חדר להשכרה. אמריקאי מחפש חדר להשכרה, צעיר שנשלח ע"י אביו למשימת סחר בהירושימה. יוקה-סאן מכנה אותו סאֶם-סאן, שם גנרי, ומשום שהיא יודעת אנגלית קל לה לתקשר עמו ולתרגם עבורו. תוך ימים התחבב סאֶם-סאן על המשפחה ומנסים למנוע ממנו מה קרה במקום רק לפני 14 שנה. אבל סאֶם-סאן הוא אמריקאי והוא מבני אותו עם שהטילו את הפצצה וקשה לשתוק. היפנים עם מנומס והם לא מטיחים אמיתות באורחיהם, אותם יש לכבד בכל מקרה. סאֶם-סאן היה רק נער כשהנורא מכל קרה ואט אט הוא שומע דברים מפורשים ואנו עמו מזדעזעים.
כשהנורא מכל קרה, באותו בוקר ב-8:15, מי שמת מת. מי שנותר וצלקותיו עמו, הנפשיות כמו הגופניות, לפעמים גם וגם, נושא/ת גם פצצה גנטית מתקתקת גם כשגופנית לא היתה כל פגיעה. לפעמים הפגיעה מדלגת דור והעיוות נוצר רק בדור הבא והיילוד נולד מעוות. סירוב הנישואים עם הנפגע(ת) בא אוטומטית בעם קפדן כמו העם היפני. שאלו את אחותה של יוקה-סאן, אוהטסו. אם האמרקאים לא פגעו, היפנים השלימו את הפגיעה.
וכך, תוך זמן קצר בא תורו של פומיו, בעלה של יוקה-סאן לבוא בחשבון הפצצה, 14 שנים לאחר הנפילה. סאֶם-סאן מביט חסר אונים, אינו מאמין שמישהו מבני עמו עשה דבר נורא שכזה. ומה אשמים הכלבים?
בעקבות הספר הוקמה קרן הירושימה ע"ש אדיתה ואיירה מוריס, המחלקת פרסים כל שנה שניה לאלה המקדמים שלום באמצעים שונים באזורים המצויים בסכסוך.

הצונאמי הטיל על חופיה ההרוסים של יפן גם הזיכרון הכואב של הספר פרחי הירושימה. שנים רבות חלפו מאז קראתי אותו (או בו) כמה פעמים. אינני זוכרת את שמות הגיבורים, אבל את תוכנו אני זוכרת גם זוכרת.
אמריקאי צעיר בא לביקור ביפן שאחרי מלחמת העולם השנייה. יפן הזדרזה לעטות מסכה של נורמליות על פניה כדי להשתקם מתוצאותיהן ההרסניות של שתי פצצות האטום. לכאורה, משפחה רגילה, שמקבלת אותו על פי כל גינוני הנימוס. שהרי בינינו, איזה היגיון עמד מאחורי המלחמה בין יפן לארצות הברית? אין שם שנאה שצריך לשכך, וגם לא מאות שנים של חשדנות. לאט לאט מבין גיבורנו כי המשפחה המארחת מסתירה ממנו את סודותיה בגאווה ובבושה.
בעל הבית עובד בשלוש משרות כמו כל יפני שמכבד את עצמו, כדי לשקם את הכלכלה המתפוררת. הוא חולה בסרטן, תוצאה ישירה של הפצצה. אחותה של בעלת הבית, יפהפיה צעירה, מסורבת על ידי משפחת אהובה, מפני שחשיפתה לקרינה תגרום לה להוליד מפלצות. והזקנות הקרחות שהולכות לבתי המרחץ, מצולקות וזוכרות.
מוריס מספרת על הרגע הנורא שבו הוכתה הירושימה באור המסנוור, שהמיס את האנשים והפך את אלה שניצלו לנגועים.
בעדינות היא מוליכה אותנו בין אנשים נפלאים ולופתת את ליבנו המחשב להישבר.
ועכשיו, כשאני צדה כל בדל של מידע על שיברה של יפן, לא יכולתי שלא להזכר בספר הקטן והנפלא הזה.

הספר העצוב ביותר שקראתי, ועם זאת היפה והמרטיט ביותר שנכתב על אותה תקופה נוראה.
אני מיררתי בבכי עמוד אחרי עמוד וכל שנותר לי לעשות הוא להמליץ לכולם על הפנינה הספרותית שוברת הלב הזו

ספר מצוין. חזק מאד, מטלטל, מכניס אותנו למקום שניסינו לשכוח ולא לחשוב עליו, לשואה ששקעה ונשכחה בצל השואה שלנו. מומלץ מאד.

ספר טוב, עם קטעים יפים ומרגשים!