הלידה נחשבת לאחד השיאים בחייה של האישה. שעה של אור וסיפוק מאוויים. אלא שאל האור הזה נלווים גם צללים ורבות הנשים שחוויית הלידה מטלטלת אותן עד משבר. הספר פותח צוהר אל עולמן של נשים אלה, שמספרן רב מכפי שמקובל לחשוב. החברה נוטה להסתיר קשיים נפשיים אלה, ברצותה לשמר את התמונה האידילית של הלידה והאמהות. ואולם הסתרה זו אך מגבירה רגשות של בושה, אשם ופחד, ובדיעבד מעמיקה את הסבל והכאב. (מתוך התקציר בגב הספר)

האבדות שאנו מאבדים במהלך חיינו, הוויתורים על אנשים, על אשליות, על דימוי עצמי אידיאלי, על התקווה שנחיה לנצח- כל אלה מעצבים אותנו וקובעים במידה רבה את אורח החיים ואת אישיותנו. מרגע הלידה ואילך אנחנו מאבדים: את הקירבה לאם, את האהבה להורה בן המין השני, את תחושת "אני כל היכול". עלינו לוותר על ציפיות מופרזות מן האהבה, מן הנישואין ומן הידידות. אנו נוכחים לדעת, בכאב ובצער, שכוח המשיכה שלנו מתפוגג, שאין לנו אפשרות לגונן על ילדינו בבגרותם וגם לא לקבוע הרבה במהלך חייהם ובאופיים. אנו נאלצים להתפשר עם חיים זוגיים לא מסעירים, עם חסרונות אצלנו ואצל הזולת. אנו תופסים שלא נקרא את כל הספרים, לא נעשה את כל המעשים, וכנראה גם נמות. (מתוך התקציר בגב הספר)

עלילה הסיפור מתרחשת על רקע סין הישנה, והיא מתמקדת בחייהם של איכר ובני משפחתו הנאחזים באדמה כמקור של
כוח והישרדות.

ארבעים הימים של מוסא דאג הוא רומן מאת הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, המבוסס על אירועים שקרו בהר משה (מוסה דאג) בזמן שואת הארמנים שהתחוללה בטורקיה בשנת 1915.

דברי פרנץ ורפל על הספר :
"הרעיון לכתיבת הספר נולד במרס 1929 בעת ביקור בדמשק. המראה מעורר החמלה של ילדי פליטים בעלי מום ומזי רעב, העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני...
(מתוך ויקיפדיה)

ילד בן שש שנקלע לעולם האכזרי של מלחמת העולם השנייה, חווה אירועים מזעזעים וקשים לעיכול. הילד, יתום שנותר לבדו בעולם, נודד בין כפרים פולניים וסופג התעללויות קשות מצד האוכלוסייה הפולנית והנאצית בשל מראהו הצועני. הספר מתאר את אשר עבר על אחד מיני יהודים רבים אשר נקלעו לזוועות השואה.
(מתוך ויקיפדיה)

בהירושימה, זו שהיתה לסמל אימת הדור, מתפתחת אהבה עדינה יראה-מגשת בת עידן אחר. אך הזוועה הנחשפת לאיטה מעבר למסך הפרחים והחיוכים אינה מולידה יאוש, אלא אהבת אדם המפילה מחיצות שבין לאום ללאום.
(מתוך התקציר שבגב הספר)

הספר מתאר את קורות חייו של דוריאן גריי, צעיר יפה תואר, כפרי ותמים, המגיע ללונדון - העיר הגדולה. דוריאן גריי הוא אדם בעל תווי פנים אציליים ועדינים להפליא, מקרינים לב טוב, יושר צדק, ואמת, צניעות וענווה.

דוריאן גריי הצעיר מתפעל מאורחות החיים בעיר, התרבותית והסואנת. הוא חובר אל צייר מוכשר, באזיל הלווארד, המצייר את דיוקנו האישי. הדיוקן מצויר בנאמנות מופלאה למקורו החי, ומשקף את הערצתו העזה של הצייר לדוריאן גריי, על שום יופיו ותמימותו.

בסדנאתו של באזיל פוגש דוריאן גריי את הלורד הנרי, איש החברה הגבוהה אשר מתפעל אף הוא מיופיו ותמימותו של העלם הצעיר, ומעניק לו נאום על חשיבותם וערכם של היופי והנעורים החולפים.

דוריאן גריי הצעיר מתרשם ומושפע מן הנאום. הוא נעצב על ארעיותם של היופי והנעורים, ובצערו הוא מביע משאלה, ומבקש שתמיד ימשיך להיראות צעיר ויפה כמו בתמונה, בעוד שהיא תזדקן ותתכער במקומו. (מתוך ויקיפדיה)
ספרו של אוסקר וילד

"ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" מבקש אריך פרום מקוראיו, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך הם אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה.

באומנות האהבה טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים - אהבה רומנטית ואירוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית - היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני אדם.
(מתוך התקציר שבגב הספר)