אחותו של הנגר – מירה מגן
The Carpenter’s sister
הספר דן בנושא קשה במיוחד ועובר ממצב אחד למשנהו. כל המצבים דכאוניים ואומלליים, כי זה מה שגיבורת הספר מחפשת – משיכה לאומללויות. יחד עם זאת ולמרות הנושאים הדכאוניים, הספר כתוב בשפה הומוריסטית, דבר שלא משאיר את הקורא להיסחף למצב הגיבורה.
נקודת זכות מיוחדת ניתנת על ידי לסופר שהצליח להפתיע את הקורא ברעיון ייחודי שלא שמענו ולא קראנו כדוגמתו, עד שהגענו לקרוא את ספרו. נקודת זכות זו ניתנת על ידי למירה מגן על הרעיון הייחודי שבו החליטה לשכן את הגיבורה בת הארבעים בדיור מוגן, עם כל המשתמע מכך – קשישים עם צעירים.
הסופרת משתמשת בספרה בדמויות רבות מכל המגזרים, החל מגיל ילדות ועד גיל הזהב. השיחות ביניהם מתובלות בהומור ובחוכמת החיים וגם כאשר הגיבורה מדברת על מצבה הנפשי היא עושה זאת בהומור רב. וזה מה שמביא את ספרה לאיכות מעולה ואינו גורם לקורא להיסחף למצבה הדכאוני ולהרגיש נכאים. על מנת להמחיש אביא מספר דוגמאות:
הקופאית מהסופר: "את נראית טוב, נאווה, בחיי, יש לך אחלה נתונים, את מה זה יכולה לדפוק הופעה."
צילי, דיור מוגן: "קוף יושב לך על הצוואר? בסדר, אבל למה את מרשה לו? תרביצי קפיצה, תתניעי את משאבת האנרגיה שלך והקוף ייבהל, לא יידע מאיפה זה בא, יתנדנד, יסתחרר, ירופף מגע ובסוף ייפול..."
זוהר, דיור מוגן: "במה שנוגע לצרות, אלוהים מפזר אותן כמו גשם נדבות..."
ציפקה, דיור מוגן: "מה אבא, איזה אבא, היום מביאים ילד כמו שמביאים חתול..."
ילד, בן אחיה: "איזה כיף להלל הוא יכול לראות את אלוהים."
בועז, הבעל: יצאו לשיט, איזה מתו.
יונינה, גיסתה: "השמלה הטורקיז ההיא עשתה פיגוע רב נפגעים בבית הזה."
הגיבורה: "שום פסיכיאטר לא יעשה לי מה שהקישואים האלה עושים, ואני לא צוחקת."
ו"תבין, חנן, תארים לא מזיזים לי, אני, מה שמעניין אותי זה הביפנוכו של הבן אדם, שאותו לא קונים ולא מוכרים בשום מקום."
אפשר להביא ציטוטים ללא סוף אך לא זו כוונתי. נהניתי מהספר ומהשפה השזורה בו. ההומור המבצבץ בין המילים ובין השורות, חוכמת החיים הבאה לביטוי בכול הגילאים, רק עשו טוב לנשמה והעלו חיוך על השפתיים, וכל זאת למרות "הביפנוכו" של הגיבורה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
